ב־2015 מונה נפתלי בנט לשר החינוך, תפקיד שהוא לא באמת רצה, במשרד שהוא לא באמת התעניין בו. בנט רצה להיות שר ביטחון אבל נתניהו סירב, ועסקני הציונות הדתית דחפו את בנט לתחום המסורתי של המפד"ל. כשבנט נכנס למשרד החינוך כבר היה לו מעט קילומטראז' מיניסטריאלי.
בממשלה הקודמת, שהוקמה אחרי בחירות 2013, הוא שימש שר הכלכלה, תוך שהוא מנופף בניסיונו בעולם ההייטק ובתפיסת עולם של ימין כלכלי. אלא שהממשלה ההיא התפרקה אחרי שנה וחצי, ובנט היה משוכנע שאורך הכהונה שלו במשרד החינוך יהיה דומה. שנה וחצי, אולי שנתיים; לא מספיק זמן כדי להוביל רפורמה משמעותית במערכת ענקית וסבוכה כמו מערכת החינוך הישראלית.
ממילא שום פוליטיקאי עם שאיפות לא ייגע בבעיות השורש של המערכת, מכיוון שהן דורשות עימות עם ארגוני המורים. תשאלו את שלמה דוברת ולימור לבנת. אז בנט בחר ברפורמה קלה, פופולרית, עם ארומה של הייטק ובלי מתנגדים: חמש יחידות במתמטיקה. הוא פעל להכפיל את מספר בוגרי המסלול המקסימלי במתמטיקה במערכת החינוך, משימה שהצליח להשיג בתוך שנה אחת.
בסופו של דבר הממשלה ההיא מילאה את ימיה ושרדה עד 2019, ואז מדינת ישראל נכנסה לסחרחורת של מערכות בחירות שתוצאותיה ניכרות עד היום. בנט בילה במשרד החינוך ארבע שנים וחצי בלי הישגים משמעותיים, ובלי להותיר חותם של ממש. רפורמה במערכת החינוך התרחקה מאיתנו עוד אלפי קילומטרים, וגם לחמש היחידות במתמטיקה לא נודעה השפעה אדירה. רק השנה הציגו תלמידי ישראל תוצאות עגומות מאוד במבחני הטימס, הבוחנים הישגים במתמטיקה ובמדעים.
הלקח של הדברים הללו איננו מכוון לנפתלי בנט בפני עצמו, מכיוון שכל שרי החינוך מאז לימור לבנת פועלים באותו אופן. פוליטיקה בנויה על ניצחונות מהירים, והפוליטיקה הישראלית על ניצחונות אינסטנט. בקצב המסחרר של המערכת הפוליטית הישראלית, איש לא מטפל בבעיות ארוכות הטווח; כולם מעדיפים לגלגל אותן הלאה.
בשבועות האחרונים פורסמו שני דו"חות נרחבים על הכלכלה הישראלית; כל אחד מהם חוזר ומתאר את אותן בעיות שלאורך השנים אנו שומעים עליהן שוב ושוב. הראשון הוא הדו"ח השנתי של בנק ישראל, שהוא הסקירה המקיפה ביותר על מצבה העדכני של כלכלת ישראל. מטבע הדברים, הפעם הוא התמקד בהשלכות המלחמה על הכלכלה הישראלית. כדי להתמודד עם השפעותיה הכלכליות של המלחמה בשנים הקרובות, בנק ישראל מציע לטפל באתגרי היסוד של המשק: פריון העבודה הנמוך, מערכת החינוך שמנפיקה תוצאות דלות, ושיעורי תעסוקה נמוכים בקרב חרדים וערבים. למעשה, אלה אותם אתגרים שבנק ישראל מציג כבר שנים רבות: העובד הישראלי מייצר כ־78% מהעובד האירופי הממוצע; זה קורה בגלל רמת המיומנויות הנמוכה של בוגרי מערכת החינוך הישראלית, ולמרות תעשיית הייטק מצליחה. הישגי התלמידים הישראלים במבחנים הבינלאומיים צפויים להחמיר בצל המלחמה הממושכת. שיעורי התעסוקה הנמוכים של המגזר החרדי קשורים גם הם למערכת חינוך שאינה מקדמת כישורי עבודה רלוונטיים, ולמערכת תמריצים שאינה מעודדת עבודה אלא להפך. גם מי שעובד עושה זאת בשכר נמוך, בגלל פערי ההשכלה.
הדו"ח השני, שפורסם בשבוע שעבר, הוא הדו"ח שמפרסם ה־OECD על כלכלת ישראל אחת לשנתיים. מחבריו מזכירים את יוקר המחיה, בעיקר בתחומי מחירי המזון והדיור, את השתתפותם הדלה של החרדים בשוק העבודה, ואת הקשיים בענף ההייטק. אף שדו"ח ה־OECD חולק שבחים לכלכלה הישראלית ולאיתנותה נוכח המלחמה הממושכת והאתגרים הגדולים – הרי שבעיות היסוד הללו חוזרות לאורך שנים רבות. גם הפתרונות להן ידועים. שיעורי התעסוקה הנמוכים בקרב חרדים קשורים לסובסידיות שמקבלים תלמידי ישיבות ולהשכלה חסרה. ישראל היא בין חמש המדינות היקרות ביותר ב־OECD בשל חסמי ייבוא גבוהים, מכסים על מוצרים חקלאיים, ופיקוח על מחירים ועל מכסות, כמו במוצרי חלב וביצים. הגדלת היצע הדיור, ושינוי בתמריצי הארנונה לבנייה, יורידו את מחירי הדיור.
ישראל היא מדינה עם ילדים רבים, אוכלוסייה צעירה וגידול טבעי בריא. דו"ח בנק ישראל רואה בכך סיבה לאופטימיות, שכן אוכלוסייה צעירה גמישה הרבה יותר בהטמעת טכנולוגיות חדשות. אבל כדי שזה יקרה, יש צורך בהכשרה מתאימה. אם זה לא קורה, הילודה הגבוהה הופכת לנטל על הכלכלה במקום לנכס. חברה עם גידול טבעי נרחב זקוקה למאמצים רבים כדי לשמור על רמת שירותים נאותה, אפילו כדי לשמור על הקיים. המשמעות היא שבכל שנה יש צורך בעוד ועוד כיתות לימוד, בתי ספר, גני ילדים ומעונות יום. העומס על הכבישים גדל מדי שנה, ויוצר צורך להרחיב אותם ולשפר את תשתיות התחבורה הציבורית. אנחנו צריכים יותר רופאים, אחיות, מיטות אשפוז ואנשי צוות במערכת הבריאות. יש צורך בהרבה יותר דירות כדי להתגבר גם על הגידול הטבעי וגם על הפערים שנצברו מהעבר. בשביל כל אלה צריך שיותר אנשים ישלמו מיסים. צריך גם שהממשלה תשנה את שיטת ההפעלה שלה ושכל התהליכים יהיו קלים ומהירים – תכנון ובנייה יעילים הרבה יותר, בירוקרטיה ממשלתית מינימלית, וגמישות בהעסקת עובדים כדי להתאים במהירות את ההיצע לצרכים.
במציאות הנוכחית, לכל בעיה מודבק פלסטר, שבסופו של דבר מתגלה כיצד הוא עיוות את השוק, יצר שורה של בעיות אחרות, לא פתר את הבעיה המקורית, ובסופו של דבר שימש קבוצות אינטרס ספציפיות שלמדו לרתום את המערכת הממשלתית לצורכיהן. כך, בעיית מחירי הדיור הולידה את תוכנית "מחיר למשתכן", שמשרתת עכשיו את המגזר החרדי יותר מאחרים. המחאה החברתית הביאה להגדלת הסבסוד על גני ילדים, מעונות יום וצהרונים – מה שהוריד את האיכות שלהם לכלל האוכלוסייה, והפך לחלק מרכזי ממערכת התמריצים שמשמרת את חברת הלומדים החרדית. במקום להשתמש בתקציב כדי להתייחס לבעיות היסוד של הכלכלה, בחרה הממשלה לגלגל את תפוחי האדמה הלוהטים; להקים רשות למלחמה בעוני ולחלק תלושי מזון, במקום לטפל בעוני מהשורש באמצעות השכלה ותעסוקה.
כל הבעיות הללו ידועות ומוכרות שנים רבות, אבל ממשלה אחרי ממשלה מתקשה להביא לידי מימוש את הפתרונות שגם הם ידועים ומוכרים. גם עכשיו, הנטייה הטבעית של הפוליטיקאים היא לא לעורר סערות, להתמקד במלחמה ולהניח את שאר הבעיות בצד. אבל דווקא בגלל המלחמה והשפעותיה הצפויות לאורך זמן, בעיות היסוד של המשק רק מתחדדות. פריון העבודה הנמוך, שילוב חרדים בשוק התעסוקה, והורדת יוקר המחיה הם קריטיים למדינה שצריכה להשקיע הרבה יותר משאבים בביטחון. המלחמה הייתה עשויה להיות הזדמנות לטפל באתגרים הגדולים של המשק, אבל בישראל 2025 הדחוף מנצח את החשוב, פתרון אינסטנט את פתרונות השורש, ופופוליזם תקשורתי את הדבר הנכון. זה לא חדש, אבל עכשיו זה חמור יותר מאי־פעם.
