3,400 שנים אחרי שהמצרים התחילו לשעבד את בני ישראל בעקבות חשש מ"שד דמוגרפי", הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה השבוע נתונים שמהם עולה כי פרעה ידע על מה הוא מדבר. סקירה של שיעורי הפריון בישראל משנת 1979 ועד היום, מראה באופן חד־משמעי היפוך מגמה. בתחילת שנות השמונים, שיעור הפריון של יהודייה ממוצעת עמד על 2.74 ילדים, ואילו האישה המוסלמית הממוצעת ילדה 6.07 ילדים. מאז השתנו הרבה דברים, ונכון לשנת 2023, הפריון של יהודיות עומד על 3.05 ילדים, ושל מוסלמיות על 2.91 ילדים. המהפך חל בסוף העשור הקודם.
אבל יש שונות גדולה בין מגזרים. בלמ"ס הראו שללא מחוז הדרום, שמאוכלס בבדואים, פריון האישה המוסלמית נמוך יותר ועומד על 2.4 ילדים לאישה. עוד מתברר שבחברה היהודית יש הבדל אדיר לפי רמת הדתיות. במגזר החרדי אישה יולדת בממוצע 6.48 ילדים, שישה בכרס אחת. למי שמגדירים את עצמם "דתיים" נולדים 3.74 ילדים בממוצע, ל"מסורתיות־דתיות" 2.81, ל"מסורתיות לא כל כך דתיות" 2.2, והיהודיות החילוניות יולדות בממוצע 1.98 ילדים.
זה המקום להזכיר שאוכלוסייה שומרת על יציבות אם כל זוג מוליד 2.1 ילדים בממוצע. מתחת לרף הזה, החברה נמצאת במגמת קיטון. אבל הדמוגרפיה הישראלית כל כך חריגה, שגם אם כל הדתיים לסוגיהם ייעלמו מישראל בבת אחת ותהיה פה ממלכת חילונים וגוי קדוש, היא עדיין תהיה המדינה עם הילודה הגבוהה במערב. הבייבי־בום הישראלי הוא לא תוצאה של העלאת הממוצע על ידי חרדים ודתיים, אלא בעיקר תולדה של קבוצת האוכלוסייה הגדולה ביותר – יהודים חילונים. מבט אחד בשיעורי הפריון במדינות OECD יגלה לכם שחוץ מישראל, אף מדינה אפילו לא מגרדת מלמטה את רף היציבות.
אפילו מדינות כמו ערב הסעודית, דרום־אפריקה או אינדונזיה עוברות בקושי את הרף הזה של שניים וקצת ילדים, ומתמודדות עם צניחה דרמטית בילודה. בכל המדינות ללא יוצא מן הכלל, שיעורי הפריון פחתו משמעותית מאז שנות השמונים. קחו לדוגמה את הסעודים. בשנת 1980, אישה סעודית ממוצעת ילדה 7.18 ילדים. בשנת 2000 המספר ירד ל־4.12, וכיום – 2.14. ובאיראן? הסיפור אפילו יותר קיצוני. מממוצע של 6.58 ילדים לאישה באייטיז, עד ל־1.6 כיום. אותה מגמה שוררת בכל המזרח התיכון, ככל שניתן להאמין לנתונים הסטטיסטיים הרשמיים. למעט מדינה חריגה אחת, ששיעור הפריון בה כמעט לא השתנה מאז שנות השמונים: ישראל.
הדמוגרפיה הישראלית כל כך חריגה, שגם אם כל הדתיים לסוגיהם ייעלמו מישראל בבת אחת, היא עדיין תהיה המדינה עם הילודה הגבוהה במערב
התחזית שהתבדתה
קשה להסביר את מה שקורה עם הילודה של העם היהודי בישראל. שלל מחקרים מצביעים על קשר בין רמת חיים גבוהה, השכלה וגישה לאמצעי מניעה, ובין הצניחה העולמית בשיעורי הילודה. לא סתם זאת בעיה שמתחילה להדאיג את מדינות המערב. מי שיתבונן בשיעורי האנטי־ילודה בקוריאה או ביפן, יבין מיד שמשולב כאן גם אלמנט תרבותי. יהודים בארה"ב, למשל, הם בעלי שיעור פריון נמוך יותר מהממוצע הכללי. ואילו יהודים בישראל, גם החילונים שבהם, לא מצייתים למגמה העולמית.
חילונים הם 45% מהיהודים בישראל. מנתוני הלמ"ס עולה כי בשנת 1980 אישה חילונית ילדה 2.25 ילדים בממוצע. לאורך שנות השמונים והתשעים המספרים הלכו וירדו, בהתאם למגמה העולמית, עד שהגיעו לשפל של 1.82 בזמן האינתיפאדה השנייה, בראשית שנות האלפיים. כתוצאה מכך, גם שיעור הילודה הכללי בישראל צנח באותן שנים לשפל של 2.6־2.7 ילדים לאישה, עדיין גבוה משאר מדינות המערב. אלא שמשם, ובאופן מפתיע, חל היפוך מגמה. משפחות חילוניות החלו בהדרגה להעלות את מספר הילדים והגיעו עד 2.27 ילדים באמצע העשור הקודם. מאז חלה האטה קלה, ובשנים האחרונות המספרים מתייצבים סביב שני ילדים בממוצע החילוני, ושלושה בממוצע הכלל־ישראלי. במגזר החרדי, כאמור, יש עדיין ממוצע ילדים גבוה מאוד, אבל בעבר הוא היה גבוה אף יותר, 7.3 ילדים בממוצע. כמו הרבה נתונים בעולם החרדי, שנת המפנה היתה 2003 עם הרפורמה הכלכלית של שר האוצר נתניהו, ומאז שיעורי הילודה במגזר במגמת ירידה איטית, והם הגיעו מתחת ל־6.5.
זה לא מקרי, אם כן, שתקופת הזוהר של האזהרות מ"השד הדמוגרפי" הייתה בשנות התשעים. מי שהכירו את המספרים חששו אז שבתוך זמן לא ארוך, היהודים יהפכו למיעוט קטן בין הירדן לים, והריבונות היהודית על ארץ ישראל תאבד. בשנים האחרונות שומעים קצת פחות את הטענה הזאת, בין משום שאירועים כמו שבעה באוקטובר הוציאו לציבור הישראלי את החשק מנסיגות נוספות, ובין משום שהנתונים, אפעס, התחילו להשתגע.
כך, למשל, ביולי 1987 התריעה כותרת בידיעות אחרונות: "תחזית דמוגרפית קשה השמיע אתמול פרופ' ארנון סופר – בשנת 2000: ישראל לא יהודית". הדמוגרף הוותיק העריך שבסוף המילניום יהיו בישראל 4.2 מיליון יהודים מול 3.5 מיליון לא יהודים. בפועל – בשנת 2000 נספרו כאן מיליון יהודים יותר מבתחזיתו הקודרת. פעם שאלתי אותו בריאיון על התחזית הכושלת ההיא, והוא הודה בגילוי לב שלא יכול היה לחזות את העלייה מרוסיה שהקפיצה את החברה הישראלית במובנים רבים, וגם בהיבט הדמוגרפי. זהו שיעור הכרחי על הזהירות הנדרשת ביחס לתחזיות דמוגרפיות.
בשנים שבהן זה עוד היה פופולרי, פרופ' סופר היה אחד מרבים שטענו לכתר כמי ששכנעו את אריק שרון לבצע פרסה אידאולוגית וליזום את תוכנית ההתנתקות. ההיגיון אז היה "התנתקות דמוגרפית". נסיגה מנתח אדמה קטן יחסית, שיאפשר "להיפטר" מסדר גודל של 1.5־2.5 מיליון פלסטינים בחישוב הכולל של המספרים בין הירדן לים. צעד נוסף שימנע את שקיעתנו התיאורטית למדינה דו־לאומית.
לא אכנס כאן למלכודת הקבועה בשאלה כמה פלסטינים ישנם בין הירדן לים. הנושא נמצא בוויכוח מחקרי, אך פוליטי מאוד, עם פער של יותר ממיליון נפש בין הצדדים. לב המחלוקת הוא האם להאמין לנתוני הלמ"ס הפלסטיני היושב ברמאללה, או לחשוד במספריו לאחר שנתגלו שם זיופים. למרבה הצער, מאז 1967 לא ערכה ישראל מִפקד אמין ורציני של האוכלוסייה הפלסטינית. הדבר ניכר, בין השאר, בוויכוחים העכשוויים ביחס לעזתים וגורלם ביום שאחרי המלחמה.
מה נשתנה
מדהים לקרוא בארכיון המדינה פרוטוקולים של ישיבות הממשלה מ־1956, במהלך ארבעת החודשים הקצרים אחרי מבצע קדש שבהם שלטה ישראל ברצועת עזה ואפילו ערכה אומדן משלה לגודל האוכלוסייה – 200 אלף פליטים, ו־100 אלף תושבים. ההתלבטות אז דמתה להפליא: "סיפוח עזה", פתח ראש הממשלה דוד בן־גוריון, "כלומר לעשות את עזה לחלק חוקי של מדינת ישראל – זה יהיה אסון לישראל. לא נוכל לעכל 300 אלף ערבים נוספים במדינה". ראוי לציין כי מדינת ישראל באותה שנה מנתה פחות משני מיליון אזרחים, מתוכם פחות מ־200 אלף ערבים.
מנגד, התלבט הזקן, "אם יהיה שלטון מלא של או"ם על עזה היא תיהפך לבסיס של הפדאיון, שקשה יהיה להילחם בו". הוא פסל על הסף גם שליטה מצרית בעזה, והציע דרך ביניים: "המוצא הטוב ביותר לדעתי הוא שלטון בפועל של מדינת ישראל, שלטון דה־פקטו ולא שלטון דה־יורה… אנו למעשה נהיה שם אבל בלי סיפוח. עוד שלוש מאות אלף ערבים אין באפשרות של מדינה קטנה ואומללה זו לעכל". בקיצור, האיום הדמוגרפי הוליד את "ניהול הסכסוך" מאז ועד היום.
בן־גוריון חלם שם גם על טראמפספר, מקום שאליו יהגרו פליטי עזה: "הפתרון יכול להימצא רק בעיראק ובסוריה, אבל ברור לי שפתרון זה לא יהיה בלי שלום. כל זמן שלא יהיה שלום, לא יסכימו עיראק וסוריה ליישב את הפליטים, כי הם מחזיקים את הפליטים כנשק פוליטי נגדנו". אז כמה זמן ישראל תהיה מול עזה במצב של לא־לבלוע־ולא־להקיא? כדרכו, ראש הממשלה הראשון היה אופטימי אבל מפוכח: "שלטון זמני יכול להיות 30 שנה וגם 50 שנה, אם כי אינני מאמין ששלושים שנה או חמישים שנה לא יהיה שלום. אם כי אי אפשר לדעת".
באותה ישיבת ממשלה הציע השר יוסף בורג להתעקש בכל זאת על שלטון ישראלי ברצועת עזה, למרות האיום הדמוגרפי: "אני הייתי חושב שעזה כמו שהייתה, הייתה פרונקל עם הרבה מוגלה, כמו שהיא היום היא פצע. אני מעדיף פצע על פני פרונקל. יחד עם הפליטים". הרלוונטיות של השיחה הזאת לימינו מדגישה את האיוולת בכך שישראל הגדולה והטכנולוגית לא טרחה להעמיד אומדן רציני ואמין של גודל האוכלוסייה הפלסטינית.
אלופים ביעילות
אז ישראל היא מעצמת ילודה, אבל באורח פלא – חסרות מיילדות. משרד הבריאות מפרסם באופן עקבי נתונים על מספר המיילדות הפעילות לאלף נפש במדינות מפותחות; ישראל מדורגת במקום השני מהסוף, עם מיילדת אחת בלבד על כל 5,000 איש. רק בסלובניה יש פחות מיילדות, ובמדינות שמובילות את המדד, כמו אירלנד ופולין, יש הרבה מיילדות אבל מעט לידות, הרבה פחות מישראל. רק כדי להבין את הפער: בקוריאה הדרומית חיים 52 מיליון איש, ובשנה האחרונה התרחשו שם 230 אלף לידות. בישראל, עם עשרה מיליון תושבים, נולדו 181 אלף תינוקות. איך אין לנו שיעורים גבוהים של מיילדות באוכלוסייה?
לא, זה לא משום שיש פה כמויות של ילדים. כלומר, זה נכון שאחוז גבוה מאוכלוסיית ישראל הם ילדים, שנוטים פחות להיכנס להיריון וללדת, אבל ישראל מובילה בבטחה את ה־OECD גם במספר הלידות לאלף נפש, כלומר – היא עדיין אמורה להזדקק ליותר מיילדות ממדינות אחרות. אז מדוע זה לא קורה? ההסבר טמון כנראה ביעילות הגבוהה של מערכת הבריאות בישראל.
כמעט כל נתון של כוח אדם רפואי ממקם את ישראל בשליש התחתון של ההשוואה הבינלאומית, למעט בשיעורם של רופאי השיניים, ובכל זאת קופות החולים ובתי החולים כאן מספקים בריאות באיכות גבוהה. יש לנו הכי מעט מכשירי CT במדינות המפותחות, והכי הרבה בדיקות פר מכשיר. נתון דומה קיים לגבי MRI; ככה זה כשאפשר לקבוע תור גם בשלוש בלילה. ובכלל, אנחנו אלופי העולם בניצול משאבים מועטים. בייחוד לגבי ילודה, ההשוואות הבינלאומיות מחמיאות: תמותת התינוקות היא מהנמוכות בעולם. פטירת יולדת מתרחשת ב־3 מכל 100 אלף לידות, לעומת 12 באירופה ו־20 בארה"ב.
אגב, השתרשה אגדה כאילו בתי החולים בישראל מעודדים ניתוחים קיסריים שלא לצורך, כי אין מספיק כוח אדם. הנתונים מוכיחים שזה קשקוש. שיעור הניתוחים הקיסריים בישראל הוא הנמוך ביותר במערב, חוץ מאיסלנד. פחות מ־15 אחוזים מהלידות מסתיימות בניתוח, וגם הנתון הזה במגמת ירידה. בטורקיה, לעומת זאת, יותר מ־60% מהלידות מסתיימות בניתוח קיסרי. ארדואן שונא את זה, ובשנת 2012 העביר חוק שמגביל את האפשרות ללדת בניתוח "לא טבעי". התוצאה הייתה כישלון חרוץ; הנשים הטורקיות רק העלו מאז את שיעור הניתוחים.
הפתרון לחידת מיעוט המיילדות נעוץ כנראה ביעילות הגבוהה, ויש שיגידו ניצול עד תום, של כוח האדם במערך הילודה בישראל. גם הקוטן הגיאוגרפי של המדינה תורם לעניין הזה. כאשר רובה ככולה של האוכלוסייה נמצאת במרחק נסיעה קצר יחסית מבית חולים גדול, אין צורך בהחזקת "מיילדת כפר" באזורים רחוקים, וכמעט כולן מגיעות למחלקות גדולות ויעילות שמעסיקות יחסית מעט מיילדות לכל יולדת. או שברוח חג הפסח, היעילות הגבוהה היא דווקא של ציבור היולדות: "וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ".
