כשהיינו זוג צעיר ומתלבט החלטנו להתייעץ עם חבר טוב, מחנך ודוקטור להיסטוריה. "תשמע", אמרנו לו, "אנחנו נוסעים לשדה־בוקר. נעשה עם הילדים את נחל חווארים לאור ירח, ולמחרת נבקר איתם בצריף בן־גוריון". נו, שאל האיש בסבלנות, לא מבין לאן אנחנו חותרים. "בן־גוריון", המשכנו, "אומנם התעקש על קיבוץ גלויות, הכריז על המדינה והפריח את הנגב, אבל גם הביא לעולם את כור ההיתוך, הפלה את בני עדות המזרח ופרשת אלטלנה רשומה על שמו". נו, חזר החבר הנחמד על המילה החביבה עליו. "אנחנו מתלבטים איך לצייר לילדים את דמותו של האיש. האם לספר להם עד כמה הדברים מורכבים? האם לפנצ'ר את המיתוס של מייסד המדינה? או לסייר בצריף בלי 'אבל' ובלי להתווכח".
"תשמעו", אמר החבר, שדווקא איננו נמנה עם מעריצי בן־גוריון, ובמשפטים הבאים השפיע על הדרך שבה חינכנו את ילדינו מאז ועד היום. "צריך לבנות לילדים תודעה פשוטה, תשתיתית, כזאת שמציגה את היופי והחיובי במה שעשו פה בוני המדינה, את הערכים שהם העלו על נס. ללמד אותם בפשטות, בלי לפנצ'ר, בלי לכווץ, בלי להתעמת. בהמשך, כשיגדלו, תדברו איתם על המורכבות, על האורות והצללים, על הדברים הטובים והרעים. אבל לעת התחלה תנו לילדים עוגנים טובים להיאחז בהם". ככה עשינו. הביקורת והצדדים הפחות חיוביים הגיעו מאוחר יותר, אבל התשתית הונחה שם, מבוססת וטובה.
לפני כמה חודשים נתקלתי שוב בדיון על יוסף טרומפלדור והמשפט האחרון שלו. האם פלט קללה עסיסית כשנפצע, או שהוא באמת אמר את המילים המפורסמות "טוב למות בעד ארצנו". השדרן הביא כמה אסמכתאות לכך שטרומפלדור באמת אמר את המשפט החשוב. אבל האמת היא שלמיליוני הישראלים שהתחנכו למסירות נפש לאורו של האיש, זה לא משנה. העם הכריע, לא צריך הוכחות אמפיריות.
למיתוסים יש תפקיד חברתי חשוב. כל עם קובע מיהם גיבוריו, מכוח אילו ערכים הם פעלו, לאן שאפו, את מי רצו לתקוף ועל מי הגנו, מה פעלו ובמה השקיעו את זמנם. הם מסמנים לנו כיוון, מעניקים לנו כוחות והשראה. התנ"ך שלנו ביסס לעם היהודי גיבורים מאמינים, מנהיגים, כאלה שמקדמים את העולם, אוהבים שלום ונאבקים ברוע האנושי, מודים בטעות, מקבלים אחריות ושואפים לתקן. אלה ועוד הפכו ליסודות שלנו ובזכותם הפכנו לעם שואף טוב.
לכל אלה נוספו במהלך הדורות מיתוסים יהודיים חדשים, החל מראשית הציונות הצטרפו אליהם דמויות ומעשים, ובשנה וחצי האחרונות הכרנו עוד גיבורים חדשים, כאלה שממשיכים את הערכים היהודיים והישראליים של רעות, הצלה, לחימה ברוע, ומסירות נפש למען האחר במחיר סיכון אישי.
בתוך כל אלה פגשנו את רמי דוידיאן. רמי, שהציל אנשים ממסיבת הנובה תוך סיכון אישי, הוצב על הכוונת של תוכנית "המקור". אבל עם ישראל הודיע שעד כאן. יש ערכים שאי אפשר לגעת בהם, יש תחקירים שהוא לא מקבל. המתרעמים על התחקיר היו אנשי ימין ושמאל, דתיים וחילונים. הכעס על התוכנית חצה מחנות מדומיינים, כי לא משנה לעם הזה כמה אנשים רמי באמת הציל ולא אכפת לו אם כל מה שסופר עליו הוא אמת או לא. מה שחשוב לו הוא הערכים, העשייה, התושייה, ההחלטה להסתכן למען אחרים. אלה היו נר לרגליו, ובזה, הודיע הציבור לערוץ 13, אסור לגעת. אלה העוגנים שלנו כחברה. הם מחזיקים את עמוד השדרה שלנו ומראים לנו את הדרך.
כעיתונאית שאמונה על עובדות, כמי שלא אוהבת הפרזות, כמי שחוששת שסיפורים שפורסמו מאפילים על סיפורים ואנשים אחרים שלא הצליחו להגיע אל הציבור, אני חושבת שצריך לדבוק בנתונים. אי אפשר לומר שלא חשוב מה באמת היה שם, אבל השאלה היא מתי מבררים את זה ואיך. לא עכשיו כשאנחנו עוד במלחמה, ובמיוחד לא בצורה תוקפת ומשפילה, לא באופן שהופך אדם טוב לשרלטן ורמאי. עוד יהיה זמן לברר את העובדות שלב אחרי שלב, רגע אחרי רגע, בנחת. העם הזה הראה שהאינסטינקטים שלו חדים, ברורים ולא מתבלבלים.
השבוע נפל דבר. פתאום ראינו שיש כוח ליחידים שהפכו לרבים. נוכחנו לראות שיש לציבור כוח על כלי תקשורת, ושהחברה יודעת להגיד לערוץ מסוים: את זה לא. ראינו שאנחנו רגישים, שכולנו מבקשים להימנע מפגיעה באיש שמתמודד עם פוסט־טראומה לאחר שנהג בגבורה, הבנו שאנחנו יכולים לכוון את התקשורת לשיח אחר.
לכתבות ביקורתיות יש רייטינג גבוה. במיוחד לחשיפות שמוציאות מישהו רע. אבל בשבוע האחרון החברה הישראלית סימנה את הגבול, מבקשת לדבוק בגבורה ובטוב. האם נוכל להעתיק את הדפוס הזה לתחומים אחרים בתקשורת, לאזורים אחרים בשיח, או שזה היה מופע סולידריות חד־פעמי?
מרבים לספר
לא התכוונתי שיהיה לנו בבית אוסף של הגדות. זה פשוט קרה. 27 שנות נישואין עושות את שלהן. יש הגדות שקיבלנו במתנה, יש הגדות מותאמות לילדים, ויש הגדות ירושה, כאלה שההורים כבר מיצו והועמדו למסירה. לקחנו. ולמרות העושר הכיפי הזה לא התאפקתי וקניתי הגדה חדשה, "אגדה של הגדה", בהוצאת מגיד. ההגדה מעט קטנה, שזה מצד אחד פרקטי אבל מצד שני טיפה מאכזב. כשפותחים אותה ומתחילים לצלול, מרגישים שיש כאן מתאבן, התחלה של משהו גדול. יש לקוות שתצא גרסה מורחבת של ההגדה המחכימה והמעשירה הזאת.
העיתונאית שרה ב"ק, שכתבה את ההגדה הזו מכוח כובעה השני כמייסדת "אגדה – בית סיפורי העם היהודי", מרחיבה, עם שותפיה, את קטעי ההגדה בסיפורים יהודיים וישראליים, מהמזרח ומהמערב, מימי בית שני ומימי העלייה הראשונה, על הבן איש חי ועל א"ד גורדון. סיפורים מגוונים מאוד, סיפורי העם שלנו, וכל אחד מהם קצת יצא ממצרים.
האגדות האלה ממשיכות באופן ישיר את ההגדה של פסח שעוסקת בגלות ובגאולה, בקושי ובהתרה, בהולדת עם וביציאה למסע ארוך, והם מהדהדים עד אלינו. כל אלה מזכירים לי שלא נולדנו אתמול, שאנחנו שייכים לעם חכם שעבר הרבה, שאנחנו בדרך.
Ofralax@gmail.com
