כבר תקופה אני מנהל ויכוח ואטסאפ עם פרופ' יובל אלבשן, שטוען בניגוד לכל המקובל ב"פטריוטים" שאשכרה יש מקצוע כזה, "משפט חוקתי". אני לא מאמין בקונספירציות, אבל בדרך כלל אני סובלני מאוד עם אנשים שאוחזים בהן, והיו לי לא מעט שיחות נעימות עם אנשי העולם השטוח. אני לא מאמין שהייתה בגידה ב־7 באוקטובר אבל לגמרי מבין את האנשים שכן חושבים ככה. אני סקפטי לגבי קונספירציות בנוגע לנחיתה על הירח, אבל צפיתי בכל סרטי הנגד ביוטיוב. אבל אני מוכרח להודות שעם אלבשן אני מאבד מהסובלנות שלי. קשה לי לזרום עם העובדה שאדם אינטליגנטי, עם הומור בריא, שמסכים לא פעם לעלות לתופת שלי ושל פתחי ברדיו, יאמין בקונספירציה כזאת. אני לא מצליח לשכנע אותו, אבל עם הנצח לא מפחד מוויכוח ואטסאפ ארוך. בסוף גם הוא יודה: משפטים, אין כזה מקצוע.
אם מישהו היה צריך הוכחה נוספת לכך, די היה לצפות במחזה "הכול צפוי והרשות השופטת", שעלה באולמות בג"ץ בירושלים השבוע. זה מחזה ארוך, יותר מעשר שעות, ופספסתי מערכה או שתיים בגלל משחק ליגה של הילד (גול ובישול. ניצחנו את ראשון), אבל זאת בבירור אחת ההצגות הטובות והמושקעות שראיתי.
כבר במערכה הראשונה היה מדהים לראות את הניצבים: כל הלשעברים, בכירים לשעבר במערכת הביטחון שייצגו את האליטה שבאה לשמור על כוחה. מאחוריהם היו ניצבים סוג ד', משפחות שכולות. כבר שנה וחצי שמשפחות שכולות הן דבר קדוש, ובצדק. יש לי כלל: לא משנה מה אומרת משפחה שכולה או משפחת חטופים, אני סותם. אבל אני לא יצחק עמית או דפנה ברק־ארז, או אפילו נועם סולברג. עוד לא נולד הניצב שיזכה לדבר מול מלאכי העליון ולצאת מזה בשלום. אז איציק בונצל ניסה, ויהושע שני ניסה, אבל למחזה הזה חוקים משלו. לא משנה כמה איבדתם, שני ובונצל, עדיין לא הרווחתם את הזכות לצעוק כך מול כוכבי המחזה. לזכותו של יצחק עמית ייאמר שבפנטהאוס של מגדל השן יש חלונות עם זכוכית כפולה, כך שהרבה יותר קשה לשמוע את הקולות מהרחוב.
המחזה מבוסס על הקלאסיקה "בגדי המלך החדשים". כשצוללים לתכלס, ומקשיבים לטקסטים המופלאים, מבינים שהצדק הוא עירום
היו הרבה דמויות עגולות במחזה הזה. עו"ד ציון אמיר, למשל, שחקן טרגי מעולה. רהוט, מנומק, תמים. פתטי לפעמים, באמונתו שיש משמעות לאופן שבו הוא משחק את התפקיד. הוא הסביר ונימק ופנה לכוכבים בכבוד, היו לדעתי גם שלבים שהוא אשכרה האמין שבהצגה המדהימה הזאת שהוא משתתף בה הסוף לא נכתב עוד לפני שהתחילו למכור כרטיסים.
אנחנו, המוזרים שצפו בדיון, ידענו שציון אמיר משחק מוגזם קצת. כמו מישהו שמרביץ באמת בקרב היאבקות של WWE. אני מוכן להישבע שהיה אפילו שלב אחרי טיעון טוב של אמיר, שיצחק עמית קרץ לקהל, שבר את הקיר הרביעי, ובעצם אמר: "איזה חמוד השחקן הזה עם השיער הלבן והלוק האיטלקי. הוא באמת מאמין".
חשיבותה של רצינות
עמית גילם את הנבל האולטימטיבי, הסנדק, שבמתק שפתיים מפואר מצליח איכשהו להיות דמות מאיימת יותר מכל נבלי המשנה כמו אליעד שרגא, שמהרגע הראשון ברור לך שהם כאן רק כדי להפוך את הסיפור לברור יותר לצופה ההדיוט והאדיוט. קצת כמו טוני סופרנו או מרלון ברנדו, הוא מצליח בהערות קטנות, מקפיאות דם, להבהיר לכל המשתתפים מי מחליט, ואת מי אסור בתכלית האיסור להרגיז.
זאת הצגת מפעל הנקניקיות הטובה בעולם, והצפייה בה צריכה להיכנס לשיעורי האזרחות של תלמידי ישראל. לא כי היא תאפשר לילדינו הקטנים להבין איך להיות אזרחים טובים יותר, אלא שהיא מסירה את המסכות מפני בית המשפט העליון, ומבטלת את ההילה שיש לו בקרב אנשים תמימים שכל חטאם הוא שמעולם לא התעמקו באמת בפסק דין או בצו ביניים כדי להבין שעובדים עליהם.
המחזה מבוסס על הקלאסיקה "בגדי המלך החדשים". כשצוללים לתכלס, ומקשיבים לטקסטים המופלאים שנושאים השחקנים, מבינים שהצדק הוא עירום. והילדים שלנו, אם לא נזכה אנחנו, כבר יגדלו במדינה שבה דופקים אותם כי הם מחזיקים בדעה הלא נכונה, אבל הם ידעו שעושים את זה רק כי אפשר, בלי שום קשר למשהו שקשור לצדק.
הדיבוק
וכמו בכל מחזה טוב, מעל רוחו מרחפת הדמות שאינה מופיעה, זאת שמדי פעם נושאים את שמה אבל היא שוררת מעל הכול. לפעמים זה אלוהים, לפעמים אמא או אבא שנפטרו, ולפעמים זה רק ראש שב"כ מבריק שבמהלך מורכב ומדוקדק הצליח לגרום לאליטה שלמה ולכמעט חצי מדינה להילחם על זכותו להישאר בתפקידו, אף שעל כתפיו רובצים מעל אלף נרצחים. כתיבה מופלאה. אגב, סתם תהייה, מעניין אם ביום הדיון פוטר אדם בישראל מעבודתו כסוכן ביטוח, איש הייטק או מוסכניק, והוא ישב שם מול הבוס שלו ושאל את עצמו: כמה גרוע אני בעבודה שלי שאני מפוטר לפני רונן בר?
להצגה הזאת היה סוף פרוצדורלי, כמו שבג"ץ אוהב. הנבל ניצח, האמת הפסידה, והכוכבים קדו לפני הצופים וחזרו אל מגדל השן המפואר, היכן שלא יצטרכו לראות את השלכות מעשיהם. אקדח שמונח על השולחן במערכה הראשונה יירה בדמוקרטיה במערכה השלישית. אבל ייאוש זה לא אופציה ומשפטים זה לא מקצוע. זה לא המחזה האחרון בנושא, וככל שעוד ועוד אזרחים יצפו בתיאטרון ההזיה הזאת, כך מתקרב היום שבו נצליח לכתוב יחד סוף טוב לשערורייה הזאת.
