יש לי הרבה מצפון על האמא שאני, מאז שרזיאל נרצח. הרבה מצפון על השלכות ההתנערות ההפגנתית מהדרישה להיות גם אמא וגם אבא. השלכות שפוגשות אותי כמעט מדי שבוע, כשאני מרשה לעצמי להתבונן על שולחן השבת שלי היום לעומת השולחן ההוא מהחזון שלנו, אז כשרק התחלנו להקים את ביתנו.
ייתכן שזה תהליך שהיה קורה ממילא, עם התבגרותם של הילדים, גם אילו רזיאל עוד היה איתנו. ייתכן גם שאני מחמירה עם עצמי, ובעצם שולחן השבת שלנו הוא אחלה לגמרי. אחרי הכול, יש בו אוכל טעים, אווירה טובה, שירי שבת וקצת דברי תורה ששומרים על מסגרת שיש בה מספיק מרחב ונוחות, יחד עם דרישות מזעריות מבני הבית.
נקיפות המצפון הן על מה שאני לא מצליחה לספק, על מה שאני לא רוצה להתאמץ למענו ועל מה שהלך לאיבוד. בעיקר כי לא היה מי שיחזיק את מה שעכשיו כבר אין, ובהיעדר מבוגר אחר בסביבה – אני מטילה את האשמה על כך עליי.
אבל בתקופה הזאת של השנה, הימים שקודמים לפסח ולליל הסדר בעצמו, המצפון מניח לי מהדברים האלה. הוא כמובן לא מניח לי לגמרי ובוחר להטריד אותי בעניינים אחרים. אבל בכל הנוגע לגבולות ולסדר הוא יודע שאין לו מה להתעסק איתי.
הוא יודע, וגם אני, שבימים אלה, עם ההכנות הרבות לחג, כשכל הבית נמצא בפעילות שיא עד השעות הקטנות של הלילה, ברצון משותף לנקות את הבית גם מחמץ – בימים האלה יש סדר, היגיון והרבה מאוד גבולות.
ברית האקונומיקה
לכל הימים הארוכים שמגיעים לפני ליל הסדר – כשרשימות נתלות על המקרר, חומרי ניקוי מזנים שונים מרחפים באוויר והדייסון מגיע להפתעתו הרבה לאחוז האחרון בסוללה – יש מטרה עיקרית אחת: להגיע ל"מגיד" ולהצליח לספר לילדים את סיפור יציאת מצרים.
בעיניי אין דרך להצליח במשימה הזאת ללא הימים מלאי הגבולות, המגבלות, המשימות, חלוקת התפקידים ומערכות היחסים החריגות מאוד בין בני הבית, שבאים קודם לכן.
בכל שנה אני שוברת את הראש בשאלה הקשה הזאת, איך לקיים את מצוות "והגדת לבנך". כמובן, יש משחקים ויש הפעלות ויש שירים ויש הגדות בשלל צבעים ומאכלים מיוחדים. והמשותף לכל אלו הוא המרכיב החסר בתהליך: אני. בקלות אפשר לתת לידיים אחרות לשחק יחד במשחק הקשור לחג – וזה לא ייקרא שהגדתי לבני או לבתי. אז מה כן?
מה כן? השיתופיות שבימי הכנת הבית לחג. "מותק, תעבירי לי את הסמרטוט הכחול", "חיים שלי, תפתחי חלון, הסנט מוריץ הרג אותנו", "תפוס סמרטוט ואקונומיקה ותתחיל לנקות כמו כולם", "בשלוש הפסקה, עד אז כל אחד מסיים מדף". יש משהו בכל ההוראות הללו שמייצר איזו ברית גורל בין כולם. מטרה משותפת, שיוצרת לילדיי ולי תחושות שייכות ואחריות גדולות משהיו בעבר.
כמובן, אני חייבת לסייג, זה לא קורה בכל יום. נדרשים כמה וכמה מקלות וגזרים, צעקות ופרסים, גבולות וים התחנפויות ופרגונים, כדי שבסופו של דבר כולם יהיו מגויסים.
אבל התוצאה בליל הסדר היא שפה משותפת שהתאמנו עליה כבר חודש. אינטנסיביות במערכת היחסים, שבאמצעותה סיפור יציאת מצרים או כל שיחה אחרת באותו הלילה מבטאים את הקשר העמוק שבנינו לאורך כל התקופה הזאת.
ונכון, ייתכן שהקשר הזה מבוסס על דברים טכניים מאוד ולא על עולם רגשי עם שיחות עומק. אבל אין לכם מושג כמה עומק מסתתר בשאלה "אמא כבר ניקינו את המגירה של הטוסטר?" או "אמא נגמר הנייר סופג".
המשימתיות הטכנית האינטנסיבית הזו נותנת לי המון הקלה. בליל הסדר אני מקבלת תחושה שסוף־סוף אני גם אמא וגם אבא
המשימתיות הטכנית האינטנסיבית הזו, הסדר הכפייתי הזה עד כדי התרגשות קולקטיבית מסילוק לכלוך עיקש בפינה שרק בערב פסח זוכה לתשומת לב, נותנים לי המון הקלה. בליל הסדר אני מקבלת תחושה שסוף־סוף אני גם אמא וגם אבא. סוף־סוף אני יושבת סביב השולחן וכולם מתורגלים בשיחות משותפות, בקבלת סמכות מעשית ובהקשבה לסביבה ולא רק לעצמם.
והמצפון מה איתו, אתם שואלים. או. אל תדאגו לו, הוא כאן. חי ובועט. משקיע את מאמציו הרבים בלהזכיר לי שכל מה שכתבתי פה הוא בסך הכול בריחה. הסחת דעת. הסטת המבט מהאמת המרה שאין לי שום ערוץ תקשורת בריא עם ילדיי. שאני פונה למשימות הטכניות ולמוצרים הגשמיים כמו התלהבות מקניית שמלות ובגדים לחג, או מרכישת קיטורית חדשנית שתבטיח לי עוד כמה פינות מבריקות, במקום לשבת כמו משפחה נורמטיבית ולשמוע את הסיפורים שלהם. להקשיב למה שמשמח אותם, מה שטעים ומה שנעים להם, ולהיות בפשטות ובנוכחות איתם, בלי עזרים נלווים.
הוא אולי צודק, המצפון היקר הזה. ואולי עוד אזכה להגיע לדרגה הזו יום אחד.
עד אז, ילדים, תעזרו פה עוד רגע לגרוף את המים.
