סבא משה נהג להגיע לביתנו שעות אחדות לפני בדיקת חמץ, ארוז ומוכן לשהיית חג ממושכת. בין עיסוקיו ערב החג, נהג לעמוד לצד פינת שאריות החמץ ולקרוא במבטא של מפגין חרדי: "חוּמץ גוּמער! חומץ גומער!". או אז היה נכנס למטבח, מציץ בסירים ההולכים ומתמלאים, ובודק בתוך כמה זמן אצא מדעתי מהקריאות שהוא משמיע – "סעודת שלמה בשעתו! סעודת שלמה בשעתו!". תודה סבא, הייתי אומרת לחמי היקר, ומסמנת לו ברמת נימוס משתנה שכרגע לא הכי מתאים להידחס למטבח הצפוף שלנו. סבא משה היה מתגלגל מצחוק, ומסביר שלשגע אותי באמצע טיגון קִיבֶּה מקמח מצה זה חלק מהכיף שלו. אז שאני אקלקל לו את שמחת החג?
למחרת בבוקר, אחרי טיול משפחתי למדורת ביעור החמץ ביישוב, היה מתייצב ליד השיש ומשגיח שאני מכינה את החרוסת האשכנזית שלו בדיוק כמו שהוא אוהב. הקרב הקולינרי היחיד שהפסדתי בו מול בני משפחת גולדקלנג, ובכללם אלה שאני עצמי ילדתי, הוא המתכון לחרוסת. כבר בשנים הראשונות לימד אותי סבא משה של ילדיי את סוד התמרים, ואני נאלצתי לוותר על תערובת הצימוקים הקסומה של בית אמא. בשעת הכנת החרוסת – כשכבר אין זכר לבישולי ליל אמש, ורק סירי תפוחי האדמה והביצים הקשות מבעבעים על הכיריים – כבר לא היה אכפת לי שחמי היקר בודק וטועם ומחמיא ומבסוט מהניצחון הקטן של בני אירופה על פני המזרח הקרוב לליבי.
סבא משה ז"ל זכה להיוולד בארץ 12 שנים לפני שקמה המדינה. מצוות "והגדת לבנך" שלו נמתחה על פני כל השנה כולה, אבל דווקא בליל הסדר אהב לפנות לנו את מרכז הבמה ולהתענג על דברי התורה של כל בני המשפחה. בשאר הזמן הוא שיתף בחוויות התקומה, בקשיים ובדאגות למדינה שאהב כל כך, ושהיה חרד כל כך לשלומה ולשלמותה.
מאז טבח שמיני עצרת אני חושבת הרבה על סבא משה, שואלת את עצמי מה היה אומר, ומתגעגעת יותר מהרגיל. בנסיעות התכופות שלי דרומה, כשהנוף בחלון המכונית מתחלף, אני יכולה ממש לשמוע אותו מספר איזו אנקדוטה מימי הנח"ל הרחוקים שלו בכפר־מימון, ועוד פיסת היסטוריה על מקימי הקיבוצים השכנים. הוא בטח היה זורק איזו בדיחה שובבה על ריקודי הנובה, ורגע אחר כך ממלמל בכאב: "שומר פתאים השם".
אז מה סבא משה היה אומר? כנראה "אמרתי לכם", ובצדק. הוא הרי מעולם לא הסתיר את דאגתו שהערבים סביבנו יסגרו עלינו. הוא הרי נהג לשוב ולבקש בחצי רצינות שנשקול להקים חוות כבשים בניו־זילנד, תוך שהוא צופה לנו את כל טוב הארץ הזרה, אם רק נסכים להתרחק מאינתיפאדות ומפיגועים. הוא האמין בעומק הלב שכל משפחה יהודייה צריכה לשלוח נציג אחד לארץ רחוקה, שהרי לא ייתכן להשאיר את כל הביצים בסל ישראלי אחד בתוך מזרח תיכון מסוכסך.
הוא לא היה ניצול שואה וגם לא דור שני. הסבים שלו עלו ארצה בשנות השלושים, קנו קרקעות נעלמות בירושלים והתיישבו בתל־אביב. ובכל זאת, חרדת היהודי הנודד הייתה חלק מהדי־אן־איי שלו, חלק מהוויכוחים הנעימים שלנו. די, משה, הייתי אומרת לו. קצת אמונה. אנחנו לא זזים מפה.
וסבא משה שמח לשמוע, באמת שמח. הוא העריץ כל מתיישב, כל התיישבות. בניגוד לבני משפחה אחרים, לא רק שלא התנגד למעבר שלנו לחבל בנימין, אלא להפך – הלב שלו התפוצץ מגאווה, והשיח איתו היה גדוש סיפורי מתיישבים. ובכל זאת, הוא פחד. פחד באמת. בעפרה ובירושלים, בבת־ים ובכפר־מימון. הוא פחד מהצפוי לכל יהודי באשר הוא שם, לכל ישראלי באשר הוא כאן.
כשהיה הולך איתנו בדרך מבית הכנסת, שהפכה קשה עבורו משבת לשבת, היה מביט לכיוון הכפר שבאופק ההררי ומצביע על בית נוסף שנבנה שם. "הם גדלים", היה אומר בדאגה. "תראו כמה הם מתקרבים", היה מציין בחרדה. בשבתות הזהיר מהכפר שמעבר להר, בימי שישי מהכפר שמעבר לכביש. ואנחנו? אנחנו ביטלנו את דבריו במחי יד. עזוב, סבא, למה לדכא? תראה איך אנחנו גדלים. וסבא, שלא רצה לבאס, היה מחייך וחוזר לעיתון שלו, שלנו. מתעצבן על ממשלה כלשהי, על הקלות לאסירים, על התעלמות מבניית הערבים. היה נאנח וממלמל "שומר פתאים השם! שומר פתאים השם!". ואז היה מחזיק בי בכוח מעודן ואומר: "את יודעת למה הפסוק הזה מעודד אותי? איך אני יודע שהשם ישמור עלינו? כי אנחנו פתאים! כי אנחנו כל כך טיפשים!"
מאז 7 באוקטובר בתי היישובים הערביים סביבנו הפכו פתאום נוכחים מאוד. איך לא ראיתי אותם קודם? איך לא הבחנתי כמה הם מתקרבים? ואיך סבא משה הצליח לא לבטא מפורשות ממה הוא חושש באמת, איך התאפק לא להעלות על דל שפתיו את תרחיש האימים שהעלה בדעתו, התרחיש שהתממש לימים דווקא בנגב המערבי?
אל תטעו בו, בסבא משה. הוא אולי חרד לגורל משפחתו ועמו, אבל הוא היה ציוני בכל רמ"ח ושס"ה שלו. והוא היה איש מאמין, מאמין מאוד. על ספר התורה שהקדשנו לזכרו הטוב רקמנו את מילות הפסוק שאהב כל כך: "השקיפה ממעון קודשך מן השמיים, וברך את עמך את ישראל". מאז 7 באוקטובר אני רוצה שיצטרף אליי לראיונות ולסיורים בדרום ובצפון, רוצה כל כך לשמוע מה היה בזמנו, ואיך היה טוב אחרי שהיה רע, ואיך בתוך כל הכאוס יש בעל הנס שקשה לפעמים להכיר בניסו, ואיזה מזל נורא ואיום זה שאנחנו כאלה פתאים.
מאז שמיני שעצר הכול, אני ממלמלת בתחינה את "השקיפה ממעון קודשך מן השמיים, וברך את עמך את ישראל", ומשלימה בזעקה, בשם סבא: "ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו, ארץ זבת חלב ודבש". ואולי זה ה"והגדת" שלו, של סבא משה. והגדת של זהירות ופיכחון וחשש ואמונה ואהבה. והגדת של אחיזה עיקשת, למרות חלומות ניו־זילנד שלו לטובת הצלת המשפחה. אז בפסח הזה, כשהחירות הלאומית שלנו מופרת בגסות בשבי ובשכול; בשיקום הפצעים ובגלות מקומית בצפון ובדרום; בפסח הזה אני מרימה עיניים למעון קודשו, נאחזת בסיפורי יציאות מצרים שבכל דור ודור, ויודעת שמתישהו ייקרע הים. זה ה"והגדת" שלו, ושלנו.
