אפשר להבין את הישראלים שהעריצו את דונלד טראמפ. הרי ג'ו ביידן הפגין חולשה. ברק אובמה הקרין קור. השמאל הפרוגרסיבי יצא מדעתו. אחרי שנים ארוכות שסבלנו מצינה ליברלית, ביקשנו להאמין בחום השמרני־פופוליסטי. אפשר להבין מדוע נשאנו עיניים אל מי שהעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים, והכיר בריבונות הישראלית על הגולן, וחיסל את קאסם סולימאני. בשעה שהממשל הדמוקרטי הישן הגביל אותנו וביקר אותנו, המועמד הרפובליקני החדש הילל ושיבח אותנו. נדמה היה שהוא מבין את המציאות ומבין את המזרח התיכון ומבין עניין.
הביקור הראשון של בנימין נתניהו בבית הלבן של הנשיא טראמפ כמו הוכיח שההערצה הייתה מוצדקת. מול ראש ממשלה ישראלי קורן מאושר ומול עולם פעור פה, הנשיא האמריקני אימץ את המצע של מנהיג "כך". כשהוא אורז אותו בשפה נדל"נית נוצצת, מנהיג העולם החופשי החזיר אל מרכז הבמה את רעיון הטרנספר. טראמפ המכשיר את מאיר כהנא היה לישראלים רבים כאחשוורוש וכורש. סוף־סוף יש לעולם מלך כלבבנו. מלך אשר יממש את כל חלומותינו. מלך שהוא אך ורק בעדנו.
אז זהו, שלא. דונלד טראמפ אינו נגדנו אבל לא רק בעדנו. הוא גם בעד סעודיה ואוצרותיה. הוא גם בעד טורקיה ועוצמתה. הוא גם בעד נסיכויות המפרץ וחשבונות הבנק שלהן. הוא בעד ולדימיר פוטין והדיקטטורה שלו. הוא בעד אמריקה הסרה באופן מוחלט למרותו. ועיקר העיקרים: הוא בעד דונלד טראמפ. תפיסת העולם שלו ממוקדת בתפיסה משיחית המאמינה באופן כמעט דתי בגדולתו שלו.
לכן הביקור השני בבית הלבן של הנשיא טראמפ היה שונה כל כך מהביקור הראשון. מול ראש ממשלה ישראלי נפול פנים ומול עולם נדהם, הנשיא האמריקני אימץ את הדרך של נוויל צ'מברליין. הוא עשה את שלא ברק אובמה ולא ג'ו ביידן העזו לעשות: ללכת למינכן לשיחות ישירות עם מעצמת הרוע. ובהזדמנות חגיגית זאת, טראמפ השפיל את נתניהו בכך שהצהיר במחיצתו על מדיניות הסותרת את עיקרי אמונתו. בעודו מביע חיבה לארדואן האנטישמי ובעודו מזכיר את הכסף הרב שהוא מעניק לנו, הנשיא גימד את המדינה היהודית ואת העומד בראשה. הוא הבהיר לכול שאנחנו מדינת חסות של אמריקה ומדינת חסות שלו, ושרק הוא הבוס. הוא גם סלל דרך אל עסקת הגרעין עם איראן שתומכיו הישראלים כל כך חוששים מפניה.
נכון, הכול יכול להיות. ייתכן שאם ייכשל המשא ומתן עם טהרן, הנשיא יאשר תקיפה של נתנז ופורדו. אצל אלוף הסתירות הפנימיות אין לדעת מה ילד יום. אצל חובב הדרמה, הדרמה עשויה להיות מלחמה כפי שהיא עלולה להיות שלום. אבל כבר בנקודת הזמן הזאת מעריצי טראמפ בציון אמורים לשאול את עצמם כמה שאלות קשות. הם צריכים להבין, באיחור, את הסיכונים הגלומים באישיותו של הנשיא ה־47 של ארה"ב.
הסיכון הראשון הגלום בטראמפ הוא העובדה שישראל חסרת אונים מולו. כאשר ביל קלינטון, ברק אובמה או ג'ו ביידן בחרו לעשות את הרע בעינינו – ידענו להתמודד איתם. לבנימין נתניהו במיוחד הייתה היכולת להמריד את המפלגה הרפובליקנית נגד ממשל דמוקרטי, ולהפעיל את הקונגרס נגד הבית הלבן. אבל מול הממשל הנוכחי, ארגז הכלים הישראלי ריק. מול טראמפ, ביבי איננו שחקן כוח אלא צמית.
הסיכון השני הגלום בטראמפ הוא בהיותו סוכן כאוס. הוא לא יודע דבר על שתי מלחמות העולם ועל השפל הגדול, ולכן לא מבין את ההיגיון הפנימי של הסדר העולמי של 1945, והוא הורס אותו. ליהודים בכלל ולמדינה היהודית בפרט, הסדר העולמי חיוני. בלעדיו אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מול נחשולי ענק שיסכנו את הספינה הישראלית הקטנה והמאוימת.
הסיכון השלישי הוא בכך שטראמפ הוא בדלן למחצה. הוא מאמין לא רק באמריקה תחילה אלא אך ורק באמריקה. לישראל יש מזל גדול שבעיני רפובליקנים רבים היא נתפסת כמדינה ה־51 של ארה"ב. אבל מזל הוא עניין חמקמק. אם וכאשר הנשיא יחשוב שאינטרס אמריקני עומד בסתירה לאינטרס ישראלי, ברור לחלוטין מה הוא יעשה. גלגליו של האוטובוס שלו ירמסו אותנו ללא חמלה.
מותר לקוות לטוב. בכמה וכמה מובנים הממשל החדש בוושינגטון אכן מבטיח וידידותי. יש לו יכולת לראות את המזרח התיכון כמות שהוא, להכות את הרעים ולחזק את הטובים. אבל שלושת הסיכונים קיימים. את המנה הראשונה הגיש טראמפ לנתניהו השבוע, אבל המנה העיקרית עוד לפנינו.
