"ח"כ טלי גוטליב זו אזהרה ראשונה, ח"כ גוטליב זו אזהרה שנייה, וזו אזהרה שלישית". המשפט הזה, שנשמע לא פעם במליאת הכנסת ובוועדות, הגיע השבוע גם לבניין בית המשפט העליון, באירוע שמסמל באופן חד את הפיכתו של בג"ץ מבית משפט לבית הפרלמנט העליון.
נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, ישב בראש ההרכב שדן בפיטורי ראש שב"כ, ופגש בדיוק את מה שפוגש כל יו"ר ועדה בפרלמנט הישראלי: צעקות, התפרצויות מצד הקהל, וגם חברת כנסת יצירתית שהצליחה לייצר את הפרובוקציה שתעניק לה תשומת לב תקשורתית. לבסוף החליט עמית לנקוט צעד שמזכיר אף הוא את המתרחש בכנסת, והזעיק את משמר בתי המשפט כדי שיוציא מהאולם את הקהל – כולל משפחות שכולות שבאו למחות על עצם קיום הדיון, בין שהפריעו ובין שלא. כצפוי, המזועזעים המקצועיים שנחרדים מהרחקה כזאת כשהיא מתרחשת באולמות הכנסת, לא פצו הפעם פה.
זו לא הפעם הראשונה שהתפרצויות כאלה מגיעות לבית המשפט העליון. לפני שלושה חודשים הורחקה מדיון בחוק גיוס החרדים פעילה שצעקה לעבר השופטים "אני רוצה שהחרדים גם יגויסו, לא יכול להיות שאתם מסכנים ילדים בני 18, שולחים אותם לעזה וללבנון. אתם הורגים את המדינה הזו!", וזכתה למחיאות כפיים מהקהל. בדיון שנערך חצי שנה קודם לכן בנושא הסיוע ההומניטרי לעזה, בני משפחות שכולות צעקו כלפי השופטים "בושה!" ו"קמח לבקלאוות נשאר בעזה?", עד שהשופט פוגלמן הפסיק את הדיון והורה להוציא את המוחים.
שרשרת המקרים הללו, שאינם היחידים, הגיעה השבוע לשיא שגם הוא יישבר בוודאי בעתיד הלא רחוק. הסיבה ברורה: בג"ץ הפך את עצמו מבית משפט שפועל כפרשן של חוקי הפרלמנט, לבית הפרלמנט העליון שנחתכות בו עוד ועוד מההחלטות החשובות והמרכזיות בציבוריות הישראלית. משולש הרשויות האופקי הפך למשולש אנכי: הרשות השופטת ניצבת מעל שתי הרשויות האחרות, המחוקקת והמבצעת, ומשמשת למעשה בתור הרשות השולטת. הכנסת היא בית הפרלמנט התחתון, ובג"ץ הוא הפרלמנט העליון. מי שנדמים כשופטים הם למעשה פוליטיקאים בגלימות.
התהליך שהחל עוד בימי השופט ברק, התחזק לאורך השנים והגיע לשיא בלתי נתפס בפסק דין הסבירות: בעיצומה של מלחמה ניצלה השופטת חיות את היעדר תשומת הלב הציבורית כדי לפרסם את ההחלטה שבה פסלו השופטים חוק יסוד. בפסיקה זו הובהר רשמית כי סמכותו של בית המשפט היא בלתי מוגבלת ואינה תלויה בהכרעת הריבון, הלא הוא העם.
מרגע שהעם, מימין ומשמאל, הבין שעם כל הכבוד לכנסת ולממשלה, הדברים נחתכים בבג"ץ – אך טבעי שהציבור יגיע לשם להביע את דברו. לכן התייצבו השבוע בהיכל המשפט שלל בכירי מערכת הביטחון לשעבר, מרוני אלשיך ועד תמיר פרדו, כדי להביע מול העליונים את תמיכתם בצד פוליטי מסוים. לכן גם עו"ד דפנה הולץ־לכנר הרשתה לעצמה לשים את הדברים על השולחן ולומר בדיון שהיא מצפה מהשופטים להיענות לדרישת מפגיני קפלן (כפי שמפרט עמיתי שלמה פיוטרקובסקי בטור הסמוך). וכך, בדיוק כפי שהציבור מגיע לוועדות הכנסת או לאולם הדיונים כדי להשמיע את קולו, הוא מגיע כעת לאולמות בג"ץ כדי לעשות את אותו הדבר בדיוק. בבית המשפט מתנהגים כמו בבית משפט, ובפרלמנט מתנהגים כמו בפרלמנט.
זה לא מצב מבורך. מדינת ישראל זקוקה לבית משפט עליון ולבג"ץ אמיתי. משולש הרשויות שאנחנו מכירים מספרי האזרחות נדרש כדי לקיים מדינה דמוקרטית בריאה. רגע לפני שקטע את הדיון בזעם עד להוצאת הקהל, אמר השופט עמית: "אין בית משפט בעולם שבו זה יכול לקרות". אך עמית מתעלם מחלקם של שופטי העליון בכך שהגענו לתהום הזו, שמבזה את מדינת ישראל כולה. רק אם שופטי העליון יחדלו להתנהג כפוליטיקאים בגלימות, בית המשפט יוכל לשוב ולהיות מבצר דמוקרטי כפי שראוי שיהיה.
