השיח בדבר השסע בחברה הישראלית פופוליסטי ופוליטי ברובו. כדי לחלץ אותו מעקרותו, ראוי לעמוד על שורשיו ההיסטוריים והאידיאיים. יש שני כוחות מרכזיים שמתוך הדיאלקטיקה שביניהם מתפתחת ההיסטוריה: כוח המסורת, וכוח החידוש והמהפכה. הרב קוק מכנה אותם "רוח ההלכה ורוח הסער". שבתי בן־דב קורא להם "נבואה ומסורת בגאולה". בסוציולוגיה המודרנית הם מכונים כוח בירוקרטי וכוח כריזמטי. לכל כוח הפועל בהיסטוריה יש תפקיד שמקנה לו את חיוניותו; כשמטרתו מושגת – הוא מאבד אותה.
חוט השדרה של נצח ישראל הוא המסורת, התורה. אבל למסורת יש בעיה מהותית. כשהמציאות משתנה, היא אינה יכולה להתמודד איתה. דוגמה לכך היא חוסר היכולת של הרבנים להתמודד עם אתגר גיורם של העולים מרוסיה. המסורת שקיבלו לא התמודדה מעולם עם מציאות כזו.
לכן, כשנוצר הכרח לחידוש, הוא בא מתוך כוח המהפכה שמורד במסורת. אם המהפכה מוכיחה את עצמה, באה המסורת, מבררת אילו מערכי המהפכה באו ממנה, מעכלת אותם, מאמצת אותם ואף מקדשת אותם – כלומר, מעניקה להם את התוקף של המסורת ושל התורה. כך הופכים ערכי המהפכה להיות חלק מהמסורת, וחוליה חדשה נוצרת בחוט השדרה של עם ישראל.
הציונות מרדה במסורת משום שזו לא הייתה יכולה להתחדש נוכח האפשרות וההכרח שנוצרו לחזור לארץ ישראל. המסורת שימרה את החזון של שיבת ציון והעבירה אותו מדור לדור, אבל כשהגיע זמנו היא נותרה משותקת. היה הכרח למרוד בה כדי להגשים את החזון שלה עצמה. מכיוון שהציונות התאפשרה רק מתוך מרד במסורת, היו מעורבים בה גם רעיונות זרים למסורת, ואף שוללים אותה. התגובה הראשונית וההכרחית של המסורת למרידה הזאת הייתה התנגדות לאידיאולוגיה הציונית. לולא ההתנגדות, חוט השדרה של עם ישראל היה נפסק. ההתנגדות חייבה הסתגרות כדי לשמור על המסורת ולהגן עליה. כך הופיעה המסורת בלבוש חדש – החרדיות.
המהפכה הציונית הצליחה מעל ומעבר למשוער. היא קיבלה את תנופתה ואת האנרגיות שלה מן המסורת, אבל ככל שעבר הזמן, הניתוק ממנה, ההתכחשות לה, והעירוב של רעיונות זרים, המעיטו את האנרגיות והחיוניות שלה. אחרי שלושה דורות, חלק ממנה כבר הפך מאנטי־דתי לאנטי־ציוני ואנטי־לאומי.
הרב קוק בישר תגובה שנייה של המסורת למהפכה הציונית: לא דחייה אלא בירור. את האידיאות ששורשיהן במסורת ומגשימות את חזונה הוא ברר, אימץ וקידש. כך הפכה המהפכה הציונית לחלק מגוף המסורת. היום יהודים מתגייסים לצה"ל לא למרות שהם שומרי מצוות אלא דווקא מתוך כך. רוב ערכי המהפכה הציונית – התיישבות, לאומיות, צבאיות, ממלכתיות, השכלה ועוד – חזרו לשורשם בתורה, התקדשו, והם היום חלק מן המסורת עצמה, יונקים ממנה את תוקפם המוסרי וחיוניותם.
הניתוח המוצע יכול לשמש להבנת צדדים רבים של השסע, אבל כאן נתמקד בשאלת גיוס החרדים לצה"ל. סגירת המעגל הדיאלקטי הזה הופכת את החרדיות לאנכרוניסטית. להתנגדות החרדית לערכי המהפכה הציונית אין כבר תפקיד מהותי. הם כבר לא מאיימים על המסורת, הם חלק ממנה. לכן, בסופו של דבר ובהכרח היסטורי, חיוניותה של ההתנגדות החרדית לשיבת ציון תלך ותדעך, והעולם החרדי ימצא את דרכו להתחבר לחוליה החדשה של המסורת, תוך שמירת סגנונו וצביונו.
אי אפשר לכפות על החרדים להתגייס. כשהם אומרים "נמות ולא נתגייס", הם גם אומרים: "אם נתגייס – נמות"; כלומר נאבד את זהותנו ונפסיק להיות מי שאנחנו. ההתנגדות החרדית לציונות תלך ותשקע לא בגלל גזירות, סנקציות ואיומים, אלא בגלל הסתירה המוסרית הפנימית שמחייבת אותה לירוק לבאר שהיא שותה ממנה, ומשום שהתפקיד שלה – לשמר את מסורת ישראל מול המרד הציוני – הסתיים בהצלחה.
אי אפשר לזרז את התהליך הזה, אבל גם לא ראוי לעכבו ולהנציחו באופן מלאכותי באמצעות מימון והענקת זכויות יתר. הפתרון הפוליטי המתבקש הוא הקמת קואליציה שמבוססת על רוב הכוחות הציוניים המרכזיים בחברה הישראלית, ואינה תלויה בחרדים. וכידוע, לא החרדים הם הסיבה לכך שקואליציה כזאת לא קמה היום בישראל.
