א. יציאת מצרים נתפסת בתודעתנו במידה רבה על בסיס המדרש החביב מן ההגדה: "ועברתי בארץ מצרים – אני ולא מלאך" וכו'. הקב"ה התגלה בארץ מצרים, ושפט אותה במכת בכורות בעצמו ולא על ידי שליח. הוא עצמו הביא עלינו את הגאולה, בשעה שאנו ישבנו לסעודת קורבן הפסח ובלא שנצרכנו לעשות דבר. כך נראים לנו גם דברי הנביא מיכה, "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת". כל זה נכון, אך אינני בטוח שזה העיקר.
נס חג החירות נתפס בתודעתי בראש ובראשונה כנס המיילדות העבריות; נס גבורתן וחירוף נפשן בהחלטתן להמרות את פי פרעה, להיצמד למצפונן במקום לגזירתו ולהציל את הילדים. זהו נס במלוא מובן המילה, וללא יד ה' אינני יכול לתאר את קיומו. אינני יודע כיצד הביא ה' למחשבתן האמיצה, וברור לי שללא רצונן הטוב לא היה הנס יוצא אל הפועל.
המשכו של הנס היה המאמץ האינסופי של האימהות להציל את ילדיהן מגזירת השלכתן ליאור באמצעות תיבה, החבאה בסוּף, מסירתן הזמנית למצריות שכנות או בכל דרך אחרת. גם כאן אין כוונתי לנס התוצאה – הצלת הילדים – אלא לנס התגייסותן של האימהות, לנס נכונותן של נערות צעירות לשמור על אחיהן הנולדים, ולתושייתן הגאונית בעת תחושת הסיכוי והסיכון לאחיהן כשנמצאו בידי אישה זרה או בכל אירוע אחר. גם כאן יד ה' עשתה זאת, אך ללא נחישותן של הנשים, דבר לא היה קורה.
את התושייה והתעוזה שהייתה שם אין להבין בלא עזרה הדדית, הקרבה ומסירות בקהילת הנשים עצמן, בעת שהבעלים נאנקו תחת המגלב המצרי.
כיוצא בו בקריעת ים סוף. אינני מצליח להתפעל כנדרש מנס רוח הקדים העזה שהרימה את גלי המים וייבשה את קרקעית הים. אין שום מעצור ביד מי שאמר והיה העולם לצוות על הים והרוח לפעול את הנס. נכונותם של כל בני ישראל – כולל דתן ואבירם וחבריהם – לרדת מרצונם למצולות, כשרוח עזה נושבת מעל ראשם ובקושי עוצרת את זרמי המים האדירים מליפול על ראשיהם; לרדת לקרקע המצולות עם בניהם ומקניהם, ולהאמין שיצליחו לעלות משם בשלום – היא להבנתי הנס הגדול. שוב, ללא רצונם הטוב של כל בני ישראל עד אחרוני המאמינים וקטניהם, לא הייתה הרוח הגדולה ששרתה על העם מועילה דבר. העם היה נותר בגדה המצרית ושב למצרים.
גם נס המן במדבר סין היה לטעמי בעיקר נכונותם של ישראל שלא ללקוט יותר ממנת עומר לאיש, כדי שלא ייוותרו אנשים ללא מן. כך גם נס המים במרה.
נס רוח העם הגדולה – החורז את המעשים הנזכרים, ויוצק בתוכם את משמעה האמיתי של הישועה – בא לידי ביטוי בנביא יחזקאל: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר, וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם". ודאי אין מדובר באלקטרודה שמיימית המרחפת ונתקעת בלב העם ומשנה אותו. נסיבות שונות מצמיחות רוח גדולה לעם, וכולן מאת ה' בידו הטובה עלינו. על אחת מהן התורה מצביעה היטב: העמדת משה ואהרן בראש העם, כאנשים שירימו את רוחו בעת המבחנים שהוא עתיד לעבור. הרוח הגדולה שאפפה את העם היא עיקרו של נס יציאת מצרים.
ב. אנו מתבוננים בעם ישראל אז ועתה, ותמהים עד כאב: האם נוכל להגיע לכך גם היום? שתי תשובות אפשריות בעיניי: האחת היא תחושת מצוקה קיומית המשותפת לכלל העם, כפי שהייתה ערב ששת הימים, ובחלקה הראשון של מלחמת חרבות ברזל. המצוקה מוצאת בחוסר ברירה את הרזרבות הרוחניות הטמונות בעם. הן גדולות עשרת מונים משאנו משערים, ובכוחן להתגבר על קטנויות ההווה ועל המריבה הנצחית בשאלה מי צודק. אך לא נייחל לתחייתן של המצוקות הקיומיות, בגלל מחירן הגבוה.
התשובה השנייה היא מנהיגות גדולה של מנהיג גדול. מישהו שייכנס – עם כל הקושי – לנעליהם הגדולות של משה ואהרן בשעתם, ויפעים את הרוח הגדולה בעם, הנדרש להיכנס לקרקע מצולות הים עבור הסיכוי לצאת לחירות של אמת. מנהיג זה לא יצטרך להיות נביא כמשה ולא קדוש כאהרן, אולם הוא יצטרך להוכיח את חפותו מתאוות הון ושלטון, מנקמנות ומגזריות מיותרת, ומתלות בסקרים המנבאים את עתידו הפוליטי. הוא ירצה רק את טובתו של העם. יש מנהיגים כאלו, ויד ה' (נס!) תעזור לנו לגלותם.
ללא הנס הזה, ניסי הביפרים, ניצחונו של טראמפ ושאר הניסים שחווינו במלחמה האחרונה, עלולים לאבד את משמעותם. לנס זה נייחל ביום שבו נצטווינו לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים.
