בליל הסדר נחזור ונזכיר לעצמנו, כמדי שנה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אין זאת הצגה או התחזות. המסע הישראלי אל החירות החל לפני כ־3,500 שנה והוא נמשך גם היום. כל אחד ואחד מאיתנו, וכל האומה יחד, חייב להצטרף למסע החירות הנצחי. רק אם נהיה מודעים לכך שהחירות שלנו נתונה כל העת בסכנה, נוכל להגן עליה.
זה לא מכבר הוצאנו לאור את הספר "חולם ולוחם" – פרקי יומן של בננו סרן אמִתי גרנות שנהרג על קידוש השם, בקרב שבו מנע ממחבלי חיזבאללה לחדור ארצה. אמתי הרבה לכתוב על חירות, ובמכתב עידוד ששלח לסבו ולסבתו בימי הבידוד של הקורונה בפסח, כתב: "הנקודה היסודית היא שיש לאדם עצמיות. יש לו תוכן פנימי שמבקש להופיע, מבקש להתגלות; ועל גבי זה באה החירות, שהיא המאמץ שלנו, ההחלטה שלנו להיות נאמנים לעצמיות, לרצונות העמוקים שלנו".
חירות יהודית אינה זהה לאידיאת החירות המערבית־ליברלית. להיות בן חורין זה לא רק החופש לבחור או לעשות מה שאתה רוצה בלא הפרעה. חירות היא המצב הקיומי שבו אדם מגלה מתוך חופש את עצמיותו המקורית ומביא אותה לידי ביטוי. אכן, חייב להיות חופש בחירה, ואסור שתהיה כפייה. נכון, אי אפשר לומר לאדם איך לחיות או מה להיות. אך אלה הם רק תנאי החירות ולא החירות עצמה – אותה עליו לגלות בעצמו ומעצמו. רק כשאדם מצליח לחיות חיים מקוריים, ייחודיים, את חיי הנשמה שלו; להביא אותם לידי ביטוי יצירתי, ולהפוך אותם לאחריות ולתיקון עולם בדרכו הייחודית – רק אז חירותו שלמה.
כמו האדם הפרטי, כך גם האומה. כשעם ישראל יצא ממצרים הוא רק החל את מסע החירות שלו, כאשר זכה לתנאים המאפשרים לו לגלות את עצמיותו ללא הפרעה או השפעה זרה. המסע הזה ארוך ודורש הצטרפות אקטיבית של כל דור ודור, כדי שנגלה מתוך חירות את מי שאנחנו, את המקורי שבנו, ויותר מזה – את מי שאנחנו יכולים להיות.
כמו ביציאת מצרים גם בגאולת זמננו, הצעד הראשון היה השחרור מעול זרים, למען חופש בחירה וחופש פוליטי. כמו אז, גם כאשר מבחינה פוליטית היה העם חופשי, מבחינה רוחנית הוא היה משועבד. לכן בכל ימי המקרא, המאבק לשחרור מעבודה זרה תופס מקום מרכזי. כשקמה מדינת ישראל זכינו לחירות פוליטית אך לא לחירות רוחנית. פיתוי החיקוי להיות כמו כולם, פיתוי "הנורמליות", הוא קשה מאוד. מסע החירות אל ישראליות מקורית, מן המקורות, שורשית ועצמית – רק החל.
כשניסינו למצוא מנוחה בזרועות אירופה בימי הנאורות והאמנציפציה, באה עלינו האנטישמיות הגזענית מגרמניה ואמרה: "לא תוכלו לברוח מעצמיותכם". כשניסינו לברוח מהאנטישמיות הערבית־לאומית על ידי הסכמי שלום ונרמול פוליטי, באה עלינו האנטישמיות המוסלמית הרדיקלית ואמרה: "לא תוכלו להתחמק, תצטרכו להילחם על האמת שלכם". כשאנו מנסים לברוח אל חיק המערב הליברלי, מקיצה השנאה של השמאל המערבי האנטישמי ואומרת לנו: "אתם לא שייכים אלינו". רק הנוצרים אוהדי התנ"ך מכירים בגדולתנו. האין זו קריאת השכמה לחירות? האנטישמיות ששבה ונעורה בכל פעם מכיוון אחר חייבת להניע אותנו לשוב עמוק עמוק פנימה, אל עצמיותנו, אל מקורותינו ומקוריותנו; אל זהותנו היהודית, ללא פחד. להיות ראויים לייעודנו.
הפחד מהיחד
הדרך לעצמיות אינה הליכה אחורה, אל איזה רגע מדומיין בהיסטוריה שבו ידענו מי אנחנו ושכחנו. המחשבה הזאת, שרק צריך לסלק את כל החדש והזר ואז נגלה את המקורי, את האמת שהייתה פעם, היא רגרסיבית, פועלת אחורה ולא קדימה. לא נוכל להיות "עם חכם ונבון לעיני הגויים" אם לא נכלול בתוכנו את כל גרעיני האמת והטוב שיש בעולם, ונצמיח אותם מחדש על המצע היהודי הנצחי שלנו. לא לחינם קמה מדינת ישראל מתוך הגיוון האינסופי והבלתי אפשרי של אמונות ודעות מכל תפוצות תבל. שבטי ישראל נושאים עימם גרעיני אמת וטוב מכל העולם, כדי שיעברו דרך מחשב־העל הישראלי, שיש לו תוכנת הפעלה א־לוהית. התוצאה של התהליך הזה חייבת להיות דמות מופת של חברה ישראלית ושל אדם ישראלי שנאמר עליו: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ – וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ".
האיום הגדול ביותר על חירותו של האדם מצוי בו עצמו – לא בזולת, לא בפוליטיקה, לא בתקשורת. מה שהיית עד עכשיו – האמונות, הדעות, ההרגלים, הזהות, השיוך הסוציולוגי, הדימוי העצמי והחברתי – כובל אותך יותר מכל דבר אחר. כשה' אמר לאברהם אבינו "לך לך", הניסיון הקשה ביותר היה להשאיר מאחור את עצמו, את מה שחשב עד אז, ולהתחיל מחדש. במציאות העכשווית חומות הכלא האישי מתוגברות בחומות של בועות מידע תקשורתיות, בחומות של השתייכות חברתית וזהותית ובחומות אידיאולוגיות.
כדי להיות בן חורין צריך "לצאת מהחומות": לפרוץ את בועת המידע, להקשיב לדעות אחרות, לבקש נקודות מבט שונות, להקשיב לזולת, לביקורת, להיות בשיח מתמיד. הלכה נפסקה כבית הלל ולא כבית שמאי לא משום שהיו חכמים יותר, אלא כי לפני שפסקו הלכה היו לומדים את שיטת בית שמאי, מכבדים אותה, לוקחים אותה בחשבון – ורק אז מחליטים. הענווה והכבוד שרחשו בית הלל לשיטת בית שמאי אינה רק מידה טובה. המחשבה שלהם הייתה חופשית יותר, ולכן הם היו קרובים לאמת. יש בנו מי שחושבים שכל שעלינו לעשות הוא לתחזק ולבצר שוב ושוב את עמדתנו האידיאולוגית ולשלול כל עמדה אחרת. זו לא רק סכנה חברתית, זו גם עבדות קיומית ומחשבתית.
מרוב פחד, אנחנו לא מצליחים להיות ביחד. כל דיבור על שיח, כל קריאה לאחדות והקשבה, נהדפת בידי קיצונים משמאל שצועקים "אתם משת"פים של ביבי, אסור ללכת עם המשיחיים", ועל ידי חרדתיים מימין שההזמנה לשיח, ליחד, להקשבה ולשיתוף פעולה נראית להם כאיום על האידיאולוגיה או על השלטון. החרדה הזו משתקת ומשעבדת.
מסע החירות הלאומי שלנו חייב להיות אנושי ורוחני, א־פוליטי ומטא־פוליטי. אסור לנו לתת לפוליטיקה לנהל אותו. את המסע לחירות הלאומית לא ניתן לעשות אלא ביחד: ארבעה בנים, 12 שבטים, שבעים זקנים בסנהדרין שהם שבעים פנים לתורה, ושישים ריבוא (או שמונה מיליון) נשמות, שכל אחת מהן היא אות בספר התורה הישראלי, שבלעדיה הוא פסול: אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה שכותבים כל ישראל בכל דור ודור.
