קצת יותר מחודש חלף מאז שנכנס אייל זמיר ללשכת הרמטכ"ל, וניכר כי כבר הספיק לשנות לא מעט דברים בצבא. הבולט שבהם הוא סדר העדיפויות של צה"ל והפעולות הנגזרות מכך. זמיר, כמו קודמו הרצי הלוי, הגדיר מטרה אחת ברורה: ניהול המלחמה. אך הרמטכ"ל ה-24 של צה"ל הגדיל לעשות והבהיר כי כל מה שתומך במערכה – מתקבל בברכה; מנגד, כל מה שמפריע נדחק הצידה במהירות ובנחישות.
זו לא סתם מדיניות, אלא הצהרת כוונות שמשקפת את המציאות המורכבת שבה צה"ל פועל כיום. היא מעידה על הבנה עמוקה של הצורך בריכוז מאמץ למטרה ברורה.
שלוש דוגמאות ממחישות את הגישה הזו. ראשונה היא נוהלי המשמעת החדשים שפורסמו ביום רביעי – גידול זקן, לק על הציפורניים ומדים טקטיים, שאושרו רק לתקופת המלחמה. המסר כאן פשוט: לוחמים שחוזרים משדה הקרב לא צריכים להתעסק בפרטים קטנים שגוזלים מהם קשב. תחת זמיר, צה"ל מבין שחייל שנלחם בעזה או בגבול הצפון זקוק למרחב נשימה, ושהטלת נהלים נוקשים מדי עלולה לפגוע במיקוד שלו במשימה העיקרית – הלחימה. זו לא התרופפות משמעת, אלא התאמה למציאות שבה המלחמה קובעת את סדר היום.
דוגמה שנייה היא הטיפול החד והמיידי במקרים של עירוב פוליטיקה בצבא, ובפרט התגובה למכתב של אנשי צוות האוויר. הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר לא היססו להבהיר שהפוליטיקה לא נכנסת לבסיסי צה"ל בכלל, והקריה בפרט. מעבר לאיסור הרשמי הם הדגישו כי הצהרות כאלה משדרות חוסר אמון במפקדים – מסר שפוגע ישירות בשרשרת הפיקוד, עמוד השדרה של כל צבא בזמן מלחמה. זמיר לא נתן ל"רעש" הזה להתגלגל, אלא חתך אותו מהשורש והראה שכל סטייה מהמיקוד בלחימה תיתקל בקיר ברזל וביחס לא מתפשר.
גם היחס לעבירות משמעת ולהתנהלות לא מוסרית, כמו בתקרית באמבולנס הצלב האדום ברפיח, ממחיש את אותה נחישות. בכל מקרה כזה התגובה הייתה מהירה וחד-משמעית – בלי ויכוחים או דיונים מיותרים, ותחקיר שנערך בזריזות ובלי עיכובים. הסיבה ברורה: כל אירוע שגוזל תשומת הלב מהמלחמה הוא מטרד שיש לסלקו במהירות. כשצה"ל נמצא בעיצומו של קרב רב-זירתי, אין מקום להסחת דעת. הכול נדחה ל"יום שאחרי" או מטופל בחדות.
לכל אלה מתווסף השקט התקשורתי היחסי סביב פעולות צה"ל. בעוד שבמלחמות קודמות התקשורת הישראלית והעולמית היו מלאות בדיווחים מפורטים על כל מהלך, מאז החזרה ללחימה בעזה בפיקודו של זמיר הציבור יודע מעט מאוד. המידע מצומצם, וזה לא מקרי. זמיר וצה"ל מבינים שדליפות ופרסומים עלולים לפגוע במהלכים מבצעיים, לחשוף כוונות או לספק לאויב נקודות תורפה. שתיקה איננה חולשה במקרה זה, אלא חלק מאסטרטגיה – שמירה על עיניים פקוחות בשדה הקרב במקום על מסכי הטלוויזיה.
יש שיבקרו את הגישה הזו ויאמרו שהיא חד-ממדית, או שהיא מזניחה היבטים חשובים כמו שקיפות ושיח ציבורי. אך בזמן מלחמה, כשהאויב נמצא מעבר לגבול וגם בתוך השיח הפנימי, הריכוז במטרה אחת הוא לא מותרות – הוא כורח. זמיר מוביל את צה"ל כמי שיודע שהמלחמה היא לא רק נגד חמאס או חיזבאללה, אלא גם נגד כל מה שמאיים להפר את הריכוז של הצבא. כל עוד התותחים רועמים, המצפן שלו נעול על הלחימה – וזה בדיוק מה שצה"ל צריך כרגע.
