ליל הסדר נראה כחג המביט אל העבר. חג המעמיד במרכזו מצווה של דיבור – לספר ביציאת מצרים. ואולם מבט מעמיק מלמד שליל הסדר מתבונן אל העתיד. אנחנו פותחים את ההגדה בשאלות הילדים ב"מה נשתנה", ומסיימים בשיר ילדים – "חד גדיא". בחג זה אנחנו מסמנים את דור העתיד כקהל המטרה העיקרי, ואת הסקרנות לדעת מה בדיוק קרה יחד עם התקווה שאף אחת מהרעות בשיר לא תוכל לנו.
בנאומו הידוע של דוד בן־גוריון בעצרת האו"ם בשנת 1947, הוא השווה בין יציאת מצרים ל"מייפלאואר" – הספינה שהביאה לאמריקה את האבות המייסדים של ארה"ב – ותיאר כיצד כל יהודי יודע מתי יצאו ישראל ממצרים, מה אכלו שם בדיוק, "ועד היום אוכלים יהודים בכל העולם מצה זו" באותו תאריך.
לפני 23 שנים התארחתי יחד עם סבתי, הוריי ובני משפחה נוספים במלון "פארק" שבעיר נתניה. רגע לפני שראינו את עצמנו כאילו אנחנו יוצאים ממצרים, החריד פיצוץ אדיר את אולם חדר האוכל. תוצאותיו היו שלושים הרוגים ו־160 פצועים, באחד הפיגועים הקשים בהיסטוריה של מדינת ישראל. ברגע שהבנו שכל בני משפחתנו חיים, פילסנו את דרכנו בין גופות, ודרך החור הענק שנפער בקיר המלון יצאנו לרחוב ההומה אזרחים וכוחות הצלה. כשהגענו לחזית הרחוב אמרה סבתי בלה ז"ל, ניצולת אושוויץ: "אני יצאתי מהזוועה שם והבאתי אתכם לזוועה פה".
בשנים הראשונות לאחר הפיגוע, העיסוק בו צף ועלה מדי שנה. השיח הציבורי סביבו היה אינטנסיבי ואמוציונלי. גופי תקשורת עקבו אחר הניצולים, העמיקו בסיפורי משפחות החללים, ובעיקר ביקשו לוודא שהפיגוע הנורא ייצרב בדברי ימי עמנו ולא יישכח.
בשנים האחרונות העיסוק התקשורתי בו כמעט ולא קיים. פיגוע רצחני שהוביל את ממשלת ישראל לגייס 20 אלף חיילי מילואים, לצאת למבצע חומת מגן שארך כמעט חודשיים ימים – נעלם כמעט לחלוטין מסדר היום הציבורי. מי שאיבדו את יקיריהם בפיגוע במלון פארק, כמו גם הניצולים כולם, הקפידו לספר את סיפורם מדי שנה. אולי הקושי לשוב ולספר את הסיפור הוא שגרם לפיגוע לדהות מהשיח הציבורי הישראלי לפני ליל הסדר.
ב־7 באוקטובר 2023, מדינת ישראל מצאה עצמה בסכנה קיומית. עשרות אירועי מלון פארק התרחשו בדרום הארץ. לראשונה מאז מלחמת העצמאות, חלקים משטחה של מדינת ישראל לא היו בשליטתנו במשך שעות ארוכות, ומאות אזרחים וחיילים נחטפו. אירועי המתקפה יצרו דיסוננס בלתי נתפס מול מה שחשבנו עד כה על המפעל הציוני שלנו.
בעת כתיבת שורות אלו, 59 ישראלים עדיין נתונים בשבי. רבים חזרו משבי חמאס כגיבורים. חיילים נטלו נשק ביום שמחת תורה וירדו לדרום כדי לחלץ את אחיהם. חיילים גיבורים נפלו בקרב. גבורת החיילים והאזרחים טרם נתגלתה בשלמותה. מיזמים אזרחיים נרחבים העניקו רשתות תמיכה לנפגעים השונים, וגם בימים אלו עשרות אלפי חיילים עזבו את משפחותיהם, את עבודתם ואת עסקיהם כדי להשיב למדינת ישראל את עוצמתה. כדי לעמוד כנגד אלו שביקשו לעקור את הכול.
אני מבקש לומר לכולנו, כלקח מהפיגוע הנורא ההוא, שלא נפסיק לספר את סיפור החטופים ששבו, את סיפור החטופים שכולנו תפילה שישובו במהרה, את סיפור החללים ואת סיפור הלוחמים. וכן, גם את סיפור המשפחות הגיבורות שמתאמצות לקיים עורף שפוי. אני מבקש שנמשיך ונספר את הסיפור הפשוט. לא ניתוחים, לא המלצות, לא עצות מדיניות, לא תובנות ביטחוניות. רק את הסיפור כפי שהיה. שנדע להעביר אותו במדויק לילדים שלנו ולדורות הבאים. שנדע כולנו יחד – כן, כולנו; עם כל הקושי והמחלוקות – שרק ביחד ניצור את הסיפור המשותף לנו.
