א. בני־ברק, כידוע לרבים, היא העיר הצפופה בישראל. אלו לא רק 30 אלף התושבים שמתגודדים בקדחתנות על כל קילומטר רבוע של רחובות עקלקלים למדי, אלא העומס האידיאולוגי הכבד מנשוא שהפך אותה מעיר ככל הערים למעין דגל. לאחדים דגל תורה ולאחרים דגל אדום. לא לשווא מיטלטלת בני־ברק (שהפגנות מעולם לא חסרו בה) בין מחאות נגד הרפורמה המשפטית מחד ובין הפגנות נגד "גזירת הגיוס" מאידך. ספינות דגל, כדרכן של ספינות, מיטלטלות. במיוחד בים הישראלי הסוער של העת הזו.
ואף על פי שקשה, כמעט בלתי אפשרי, לדמיין את העיר הזו כאיזה פתח של תקווה להרגעת הרוחות הנוכחיות ששורקות סביבנו, כששבתי ועיינתי לראשונה בשנה הזו בהגדה של פסח, לא יכולתי לא לחוש שדווקא אליה, לבני־ברק, יש לשוב כעת. איני מדבר על בני־ברק 2025, אלא על זו של ראשית הספירה הנוצרית, אחר חורבנו של הבית השני, כלומר, בני־ברק שמתכנסים בה יחד רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון.
המעשה הזה, על התנאים המסובים יחד בבני־ברק ומספרים ביציאת מצרים, שהתודעה היהודית הרגילה את עצמה לחזור אליו בחזרה הנצחית הקרויה ליל הסדר, נגלה לי בשנה הזו בעיניים חדשות. לא בגלל ההנחה הפופולרית שהתכנסות החכמים לא הייתה אלא התייעצות מהפכנית באשר ליציאה למרד בר כוכבא והאירוניה העצומה שבמחשבה על האפשרות המרחיקת לכת הזו, שההנהגה התורנית הבני־ברקית תתכנס כדי לטכס עצה בדבר פעולות צבאיות. האור החדש שבו ראיתי את מפגש החכמים בליל הסדר המפורסם אי פעם נוגעת לעצם קיומו. כשההגדה מספרת לנו על החכמים ש"היו מסובין בבני־ברק" היא בעצם אומרת לנו דבר מה שאינו מובן מאליו כלל: יהודים יכולים לשבת יחד לשולחן הסדר.
זו אמירה מתבקשת, לכאורה. מה ימנע מיהודים לשבת יחד בליל הסדר? אבל מבט דק יותר בפרטי הסיפור מן ההגדה יבהיר שלא מדובר כאן בשולחן שהמתכנסים אליו הם מקשה אחת, אלא בשולחן של מחלוקת. שני שמות מוכיחים זאת: רבי עקיבא ורבי טרפון. השניים נזכרים לרוב יחד במשנה כבני פלוגתא מובהקים. כלומר, הם מונצחים לעד בארון הספרים של תודעתנו בשל המאבקים הרעיוניים שניהלו. רבי עקיבא הגדול, ביושבו לשולחן הסדר הבני־ברקי, היה מוקף במי שפעם אחר פעם חלקו עליו. הוא הרים את ראשו ונתקל בהם מכל העברים. למרות הכול, הוא לא קם ונטש, אלא נותר להסב עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
יש שיעור פשוט וברור שעולה מכל זה, ולפיו ליל סדר לא עושים עם אויבים אבל בהחלט עושים עם חולקים. איני כותב זאת מתוך רצון לנסח כאן סיסמה סכרינית לאחדות בכל מחיר, אלא כדי להציב את ליל הסדר כמבחן עקרוני ויסודי לשיח הישראלי של הזמן הזה. כל מחלוקת ציבורית יכולה להימדד אל מול שאלת הישיבה בליל הסדר. אפשר לנסח את הדברים כך: מחלוקת שבסופה אפשר לשבת יחד לסדר היא מחלוקת שעתידה לקיים את הישראליות, ומחלוקת שבסופה אין אפשרות לשבת לשולחן אחד היא מחלוקת שעתידה להחריבה.
מתי בני אדם לא מסוגלים לשבת לאותו השולחן יחד? כשהם מנאצים זה את זה. איש אינו רוצה לשבת לצד מי שמכנה אותו בשמות גסים, לצד מי שליבו גס בו וברגשותיו. מחלוקת אין פירושה ניאוץ. רבי עקיבא ודאי לא היה יושב לילה שלם עם בני מחלוקת שלו אילו הללו היו נוהגים לנאץ אותו דרך קבע. ומהו ניאוץ? ההנחה שדעת האחר אינה אלא כיסוי לכוונות הזדון שלו ולנכלוליותו.
איש ימין ואיש שמאל ודאי יכולים לשבת יחדיו. "קפלנוחבות" ו"אוכלי מוות" לא ישבו זה לצד זה. הנה, ידי רעדו כשהעליתי על הכתב את הביטויים המתועבים הללו. נכון, הם עדיין ביטויי שוליים שפורחים בעיקר בחממות הרעילות של הרשתות החברתיות, אבל לדאבוננו אין לכחש שהשוליים הללו הולכים ותופחים, ותרבות הלב הגס גולשת מן הרחוב ומן המרשתת אל כנסת ישראל עצמה ואפילו אל אולמות בתי המשפט. זו רוח רעה שמעמידה בסימן שאלה את הסדר הישראלי הבסיסי ביותר ואת המיתוס המכונן שלפיו אין דבר שאנו משתוקקים לו יותר מלשבת לילה שלם יחד.
אחד הציטוטים המפורסמים ביותר של אברהם לינקולן, הנשיא שניצח במלחמת האזרחים האמריקנית לפני 160 שנה ונחשב לצד ג'ורג' וושינגטון כגדול נשיאי ארצות הברית, הוא "בית שמחולק נגד עצמו לא יעמוד". יש רגע שבו מחלוקת חוצה את הקו ממחלוקת בתוך החברה למחלוקת של החברה נגד עצמה. בצומת המכריע בין שתי האפשרויות הללו, שראוי לקרוא לו "צומת מסובים", ניצבים הישראלים היום.
ב. לפני שנה ומחצה היינו כולנו משוכנעים שהיום האפל שבא עלינו משול לתלמידים שבאו לקרוא לחכמים ולהזכירם שכבר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, כמו אומרים להם: סיפרתם די את הסיפור הישן, עתה למציאות יש סיפור חדש שיש להטות אליו אוזן. מי שהאזין השבוע לוויכוחים הבלתי נגמרים באולפנים ובאולמות המשפט לא היה יכול שלא להבחין שאלו אותם הוויכוחים הנושנים של הלילה הבלתי נגמר שהיינו נתונים בו טרם היום השביעי של אוקטובר, וכל שינוי הוא רק בפרטים הקוסמטיים. במילים אחרות: מנהיגינו עדיין סביב השולחן, והתלמידים הצעירים עודם מחכים לראות למי יש אומץ לקום ולהישיר מבט אל הזריחה השחורה שעלתה בחלון.
