נקדים ונאמר: המודעה שפורסמה בשבוע שעבר, שהגדירה שלושה עקרונות מנחים כדי להוריד את הלהבות בחברה הישראלית ולמנוע חזרה לימי השיח שלפני המלחמה, מבטאת שאיפה אמיתית לאחדות, ודאי בעת מלחמה. לשאיפה הזאת שותף רוב מכריע מהעם, שקולו נשמע הרבה פחות מקולו של מיעוט קולני של מחרחרי ריב ומדון, פלגנים לפרנסתם וצייצנים קטנים שמייצרים צל גדול.
מקורות רבים ביהדות מתייחסים למתח בין האמת לשלום, שברוב המקרים מוכרע לטובת השלום. כך נהגו גם החתומים על המודעה הזו, ובהם בני משפחות שכולות, תלמידי חכמים ואנשי מעשה. מי שניסח את המודעה העדיף להגיע לניסוח שכל החתומים ירגישו איתו בנוח, אולם בימי "עקבתא דמשיחא" שבהם "האמת נעדרת", ראוי לדייק את הדברים.
פעם, עד שהימין הפך לרוב והחליט לממש את מדיניותו, כל מה שהיה צריך כדי להעביר חוק בכנסת היה אצבע אחת יותר. הדרישה ל"חקיקה בהסכמה רחבה" באה לעולם ברגע שהשמאל הבין שהוא מיעוט. לא צריך לחזור עד לחקיקות אוסלו וההתנתקות, ששברו שיאים בדורסנותן תוך התבססות על רוב משוחד או שקרי. לפני כשלוש שנים, ממשלת מעבר בראשות יאיר לפיד – לגיטימית עוד פחות מהממשלה שנדרשת כעת לאמון מחודש – חתמה חודשיים לפני הבחירות על הסכם ימי עם לבנון, ואפילו לא הביאה אותו להצבעה בכנסת, בגלל "ההתנהגות המופקרת של האופוזיציה", כדברי לפיד. להתפשר ולהגיע להסכמות? בהחלט. להפוך את ההסכמה הרחבה לווטו של מיעוט, שמשתמש באלימות ברחובות כדי לכפות את דעתו? ממש לא.
החותמים על הדרישה ל"חקיקה בהסכמה רחבה בסדרי השלטון והמשפט" הם, בהתאמה די מושלמת, אלו שעומדים בחזית המאבק לחקיקת חוק גיוס החרדים ולהטלת עיצומים עליהם. מתברר ששם לא צריך הידברות, גם לא חיבור מחדש. נראה שהחרדים הם פחות אחים. אם הממשלה הנוכחית לגיטימית כדי לגייס חרדים, מדוע היא צריכה לקבל את אמון העם מחדש כדי לפטר יועמ"שית או לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים?
הדרישות האחרות של החותמים על המודעה מציפות, בשם האיזון הקדוש, בלוף מאוס ומניפולטיבי שצריך לשים לו סוף: שקר "משני הצדדים": "אנו קוראים לממשלה להמשיך ולכבד את שלטון החוק, להימנע בכל מחיר ממשבר חוקתי… ולנהוג בריסון עצמי ובגמישות", נכתב. רק הממשלה נדרשת לכבד את שלטון החוק ולריסון עצמי? מה עם קריאה לשופטי בית המשפט העליון או ליועמ"שית לנהוג בגמישות דומה ולמנוע משבר חוקתי? הם לא חלק מהמשוואה של שלטון החוק? להם אין אחריות? קצרה היריעה מלתאר את כל המקרים שבהם הם רמסו חוקים ברגל גסה – לעיתים בניגוד עניינים מובהק – ונהגו בכוחנות כלפי הרשויות שנבחרו בידי העם.
בהמשך המודעה נכתב: "על המשתתפים במחאות, על התקשורת ועל האזרחים מכל הצדדים לנהוג באחריות, לפעול בגבולות החוק ולהימנע מהסתה אישית". תכלס, אפשר להבין את המנסחים. הרי לא נעים לכתוב: "אנו קוראים למנהיגי המחאה לא לשבש את חייהם של אזרחי ישראל, ולא לנצל את עצימת העין של מערכת אכיפת החוק, שמאפשרת לכמה עשרות אזרחים לחסום כבישים ראשיים ולפגוע בשגרת חייהם של מאות אלפים".
אולי נגמרה מכסת המילים כדי לתאר את עצומות מסרבי הפקודה והקוראים למרי אזרחי, את הדיקטטורים שאליהם הושווה נתניהו, ואת המיצגים שייחלו למותו. אז קוראים ל"שני הצדדים" לפעול בגבולות החוק ולהימנע מ"הסתה אישית", וסגרנו פינה. ההפגנה האחרונה של הימין התקיימה לפני שנתיים, אבל המודעה מבקשת מ"שני הצדדים" לנהוג במחאות באחריות.
הקב"ה מוחק את שמו בשביל השלום, והשליך את האמת ארצה לפני בריאת האדם. כל יהודי עם מודעות היסטורית והיכרות עם המקורות יסכים לדחות חקיקה במחלוקת לצורך הידברות, בייחוד בעת מלחמה. הרוב השקט, ואני בתוכו, ישמח לפשרות ולהסכמה רחבה, אבל זה חייב להיות מתוך רצון הדדי, בלי כפייה, בלי איומים במלחמת אחים או בסירוב פקודה; בלי כללי משחק שמשתנים לפי זהותהמפגינים או חברי הממשלה. קודם "דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ" ורק אז "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם".
