שלושה מראשי המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים התחבטו בשאלה אם לחוקק חוק למוסד: אם השב"כ התעטר בחוק, למה ייגרע חלקנו? לבסוף הוחלט שלא לעשות זאת. איך אפשר להסדיר בחוק ארגון שרוב מעשיו הם עבירה על חוקיהן של מדינות אחרות?
דילמה דומה עמדה בפני ראשי השב"כ בשנת 2002. הדומיננטיות של פעילות השב"כ, והליקויים שנחשפו בפרשת קו 300 ובפרשת עיזאת נאפסו, הולידו דרישה להסדיר את גבולות המותר והאסור בפעילות הארגון. המתנגדים לחוק טענו שהשב"כ פועל במאפיינים דומים לאלו של המוסד: הוא נהנה מאלסטיות תפקודית שמותחת את פעילותו לאזורים האפורים והאדומים של החוק. גם לו יש "רישיון להרוג".
גופי ביון חשאיים הם כורח המציאות במדינות דמוקרטיות. המדינה זקוקה למרגלים, למאזינים, למפעילי סוכנים, למחסלים, ולשלל מבצעי פעולות אלימות יותר ופחות, שבזכותן האזרחים יכולים לישון בשקט בלילה. אבל מבחינה דמוקרטית זוהי פעילות מורכבת מיוחד. החוק מכיר באקס־טריטוריה של החוק. הדמוקרטיה, המבוססת על שקיפות, מכירה באזורים לא שקופים.
כדי שהעסק יעבוד, ארגוני הביטחון החשאיים חייבים לשמור מכל משמר על שני עקרונות־על: אתיקה וכפיפות. אתיקה פנימית חזקה משמעה שהפעלת הכוח חייבת להיות נשלטת, מבוקרת ומדויקת, ומכוונת אך ורק לפעולות המבטיחות את ביטחון המדינה. כפיפות כוללת כפיפות מלאה ומוחלטת לרשות המבצעת, וכפיפות פיקוחית לרשות המחוקקת. הגופים החשאיים משתמשים בכוח של העם למען העם. העם בוחר את נציגיו בקלפי, והרשות המבצעת אחראית לבדה על הפעלת הכוח.
שופטי בג"ץ חזרו השבוע על המובן מאליו, שלממשלה יש סמכות לפטר את ראש השב"כ, אבל ההחלטה שלהם יוצרת רווח בין הממשלה ובין השב"כ, והרווח הזה מסוכן מאוד. הרגע שבו השב"כ מתחיל לחשוב שהוא לא כפוף לממשלה, הוא סכנה לקיומה של הדמוקרטיה. הרגע שבו השב"כ מתחיל לראות בעצמו "שומר סף", עלול להתברר כאסון.
הדיון בבג"ץ היה מוזר מאוד. ראש השב"כ כלל לא עתר לבית המשפט, וכל הדיון התנהל בין מתעברים על ריב לא להם, בלי שאף אחד צועק שעתירה כזו צריכה להידחות על הסף משום שה"נפגע" הראשי כלל אינו עותר. רונן בר הסתפק בהודעה שצורפה לעמדת היועצת המשפטית לממשלה, הודעה שהיא בליל טענות מוזרות מתחומי משפט שונים לחלוטין. היו שם טענות ממשפט העבודה, כאילו מדובר באישה בהיריון שפוטרה מהמעון בלי שימוע, וטענות מנהליות – התחום החביב על השופטת דפנה ברק־ארז, שפרסמה כמה ספרים בנושא.
במחילה, הדיון המנהלי שיקף חוסר הבנה מוחלט במערכת היחסים הרגישה בין ראש השב"כ לראש הממשלה. זהו אותו חוסר הבנה בטיב הפעילות העיתונאית, שהשתקף במעצרו של עורך הג'רוזלם פוסט צביקה קליין. על המקום העגום שמפלגת השלטון הגיעה אליו מיותר להכביר מילים. הטנטרום של ח"כ טלי גוטליב באולם בג"ץ נראה כמו אירוע פסיכולוגי יותר מאשר אירוע פוליטי. ה"ברכה" לפסח ששיגר שר התקשורת, שבה כרך את האייתוללה ח'מינאי עם שופטי בג"ץ ("כשאויבי ישראל, ובראשם ראש הנחש ח'מינאי, מבקשים לכלותנו, וכששלטון הצללים ובג״ץ מבקשים להטביע כל ערך יהודי, ציוני ודמוקרטי בתוכנו, יש רק דרך אחת קדימה – נחישות, אמונה וראש מורם"), משדרת אובדן דרך מסוכן.
גם לנתניהו קשה להאמין. מצד אחד הוא טוען שאין קשר בין פיטורי בר לפרשת קטארגייט, אבל בסרטונים שהוא מוציא הוא מגן בחירוף נפש על יועציו הסוררים וכורך בין הפרשות.
אבל דמוקרטיה חולה אפשר לתקן רק בכלים דמוקרטיים: שיחה ערה, הנחת מצע חדש למדיניות ציבורית, שכנוע העם ושינוי בבחירות. המאמץ של היועמ"שית לתקן כל ליקוי בכלים חוקתיים, תוך רמיסת עקרונות יסוד בהפרדת הרשויות, עלול להביא אותנו למצב שבו הניתוח יצליח אבל החולה ימות. היא מסתערת ויורה בלי גבולות גזרה, ומותירה אחריה עיי חורבות. יש להזכיר לה את דברי המלאך שנגלה למלך כוזר בחלום: "כוונתך רצויה, אבל מעשייך אינם רצויים".
