מחלוקות, בשונה ממריבות, הן תוצאה של התנגשות בין ערכים. שני הערכים חשובים, לפעמים הם ממש מצוות, אבל בנסיבות מסוימות אי אפשר לקיימם יחד. ההתנגשות יוצרת קונפליקט מי משניהם עדיף, או תקווה – אולי אפשר למצוא פשרה שתקיים במידה מסוימת את שניהם.
"טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם", אמר קהלת, החכם מכל אדם (קהלת ז, יח). אבל לא תמיד אפשר לקיים את שניהם ואז בדרך כלל נוצרות מחלוקות מה להעדיף ובאיזו מידה. תפקידה של פסיקת ההלכה הוא להכריע בין החולקים, אך לא תמיד ניתן להגיע להכרעת הלכה, בעיקר מפני שגם אחרי שפוסקים הדעה האחרת לא הופכת להיות בלתי נכונה, שהרי "אלו ואלו דברי א-להים חיים". הבחירה במסלול האחד, אינה מעלימה את האחר.
י"ד בניסן שחל בשבת הוא אחד המופעים המרהיבים של הבעיה הזאת, המלווה אותנו משחר ימיה של ההלכה המוכרת לנו ועד ימינו אלה. שני ענקים מתנגשים זה בזה, השבת וחג הפסח ואי אפשר לקיים את שניהם בשלמותם. אחת המחלוקות הראשונות והעתיקות בתולדותינו התגלעה סביב ההתנגשות הזאת. בירושלים של ימי בית שני שכחו את ההלכה: האם הקרבת קרבן פסח במועדו דוחה את השבת, או קדושת השבת ואיסור המלאכה דוחים את הקרבת הפסח (הסיפור מופיע בתוספתא, ירושלמי ובבלי, בפרק שביעי של מסכת פסחים בהבדלים מסוימים).
הלל, שלימים יכונה "הזקן" אבל אז עוד היה חכם צעיר שעלה מבבל, התייצב לפני בני בתירא, גדולי הדור בעת ההיא, ולפני כל העדה, והורה שפסח דוחה את השבת. הוא הוכיח זאת מן הכתוב: "במועדו", ומהשוואה לקרבן התמיד שדוחה שבת. הלל השתמש במידות שהתורה נדרשת בהן: היקש, קל וחומר וגזירה שווה, אך בני בתירא לא קיבלו את סברותיו ודרשותיו ודחו אותו עד שאמר להם שזו המסורת שקיבל מגדולי הדור הקודם, שמעיה ואבטליון.
בני בתירא הודו להלל, ולא זו בלבד אלא שמינו אותו נשיא עליהם. מכאן ואילך התחילה שושלת של נשיאים מצאצאיו של הלל הזקן, שהנהיגה את העם וייצבה את עולם התורה בדורות של חורבן הבית ותקומת יבנה. הידועים שבשושלת זו הם: רבן גמליאל הזקן, רבן שמעון בן גמליאל ורבן גמליאל דיבנה. נמצא, ששושלת הנשיאות ועולם התורה התלוי בה, התקיימה בזכות שימור המסורת על ידי הלל אביהם.
בנוסף לכך, לפי עדות של התוספתא בסנהדרין (סוף פרק ז), הלל הוא שהציע לראשונה לפני בני בתירא את המידות שהתורה נדרשת בהן, כפי שמשתמע מפרשת הפסח. אף על פי שהם לא קיבלו ממנו את הדרשות, הן הפכו להיות יסוד למדרש ההלכה בישראל ולימים גם פותחו והורחבו לי"ג המידות של רבי ישמעאל המוכרות לנו מן הסידור.
למרות עדותו על גדולתו הלמדנית של הלל, הסיפור הזה מלמדנו דווקא את חשיבותה של המסורת, הגדולה מן הדרשה ומן הסברה, שהרי בני בתירא לא סמכו על למדנותו של הלל, אלא רק על מסורת השמועה שלו. אך בכך לא הסתיים הסיפור.
בשעה שהתמנה הלל לנשיא, הוא התבטא במידה מסוימת של ביקורת כלפי בני בתירא ושאר החכמים, ואמר להם: עצלות שהייתה בכם שלא שימשתם את גדולי הדור, שמעיה ואבטליון, גרמה לכם שהייתם צריכים להזדקק לי. ייתכן שהוא דווקא התכוון לצמצם עצמו ולמעט מגדולתו, אבל הדברים נשמעו כיוהרה. הלל נענש מיד על כך מן השמים כאשר התברר שלא הביאו סכינים לשחיטת הפסח, והתעורר ספק אם מותר לטלטל אותם בשבת
לימים יהיה נושא זה שנוי במחלוקת חכמים בין רבי אליעזר בן הורקנוס וחכמים, אבל בעת ההיא, לא היתה בידם ככל הנראה משנה סדורה בנושא. והנה, הלל נאלץ להודות שאינו זוכר מה שמע משמעיה ואבטליון בעניין זה ולפיכך הציע, להמתין ולראות מה יעשה העם, שכן "אם אינם נביאים הם, בני נביאים הם". ואכן, העם לא אכזב. הם פתרו את הבעיה בכך שתחבו את הסכינים בצמרן של הכבשים, והן הביאו עמהן את הסכינים לשחיטתן.
החלק הזה בסיפור מלמדנו שקיימת מדרגה נוספת בבירור ההלכה, שמופיעה במקום שבו גם הלמדנות של החכמים וגם המסורת של מעתיקי השמועה לא מועילה, והיא: מנהג העם. מנהג ישראל תורה הוא, ולפעמים כוחו של מנהג אף גובר על ההלכה (מסכת סופרים, יד טז).
הנה כי כן, אתגר התנגשות הערכים בין פסח לבין השבת חולל את אחת ממחלוקות היסוד של עולם ההלכה וזו הביאה עימה לעולמה של תורה כמה וכמה יסודות מהותיים מאד שכל התורה שבעל פה עומדת עליהם: כללי היסוד של מדרשי ההלכה, חשיבות המסורת, מעמדו של מנהג העם. ובמישור אחר: חשיבותה העצומה של מידת הענווה לשם קיומה של מחלוקת לשם שמים. בכך לא תמו המחלוקות, וחלק מהן נותרו עד ימינו. מפני קוצר היריעה נסתפק בדוגמה מעשית אחת הנוהגת גם כיום ומקיימת חילופי מנהגים בכל עדות ישראל: מצוות עונג שבת המחייבת אכילת שלש סעודות.
הדרך המהודרת לאכול סעודה שלישית היא אחרי חצות היום, בבציעה על לחם משנה, ואכילת פת בשיעור סעודה, כשתי הסעודות האחרות. דא עקא, בערב פסח שחל בשבת אי אפשר לאכול פת אחרי חצות היום: חמץ נאסר באכילה מן התורה, ומצה נאסרה מדברי חכמים, כדי שאכילת המצה של המצווה בליל הסדר תהיה חידוש משמח. בנוסף לכך, אסרו חכמים לערוך סעודה בערב פסח מן המנחה ומלמעלה, כדי שנאכל מצה בתיאבון. הרי זו התנגשות ערכים, קונפליקט, ובעקבותיו מחלוקת: השבת מבקשת סעודה שלישית, הפסח מבקש להימנע ממנה.
במקרה הזה, רוב הפוסקים נטו שלא להכריע את ההלכה לגמרי כצד אחד. אכן, היו חכמים (המאירי, ערוך השולחן) שסברו שמכיוון שאי אפשר לאכול סעודה שלישית, אין חובה לאכול סעודה שלישית בכלל והשבת נדחית מפני הפסח כמו בדין הקורבן. הם דימו זאת ליום כפור שחל בשבת, שדוחה את כל הסעודות ומבטל מצות עונג שבת באכילה לגמרי. בעל ערוך השלחן הסביר כך גם את מסורת הזהר – שמקיימים סעודה שלישית בלימוד תורה. הוא תמה כיצד יתכן שרשב"י הסתפק בלימוד תורה ולא קיים אחת מן האופציות האפשריות לסעודה שלישית בשבת זו, כפי שנמנה להלן. לכן, תירץ שרשב"י סבר שכלל אין חיוב סעודה שלישית, ולימוד התורה שלו לא נחשב בעיניו לאכילה ממש, אלא לחלופה הרצויה במקום שאי אפשר לקיים סעודה שלישית.
למרות זאת, מרבית הפוסקים ומנהגי ישראל לא קיבלו את דחיית השבת לגמרי, ושימרו אותה באופנים שונים, ואלו הם: לדעת חכמי אשכנז (הרוקח, היראים), מחלקים את סעודת הבוקר לשתיים. מברכים ברכת המזון על הראשונה, ולאחר הפסקה קצרה שוב מברכים המוציא וסועדים סעודה שלישית עוד לפני סוף זמן אכילת חמץ. שני חסרונות בשיטה זו: יש אומרים שזמנה של סעודה שלישית הוא אחרי הצהריים דווקא, ויש אומרים, שחלוקת הסעודה לשניים היא חשש ברכה לבטלה, כפל ברכות המוציא וברכות המזון, במקום שאין בו כל צורך. ולכן דעה זו לא התקבלה על הכול, אף שיש נוהגים כך.
לדעת חכמי צרפת, ורבנו תם בראשם, אפשר לאכול סעודה שלישית אחרי הצהריים, במצה עשירה. מצה עשירה היא מצה שנילושה במי פירות או ביצים בלי מים, לא יוצאים בה ידי חובת מצה ולכן מותר לאכלה בערב פסח אחר חצות. החסרונות בשיטה זו: יש אומרים שאין מברכים על פת שכזאת המוציא, ולכן למעשה לא מקיימים בכך סעודה שלישית על פת. כמו כן, צריך להקדים את הסעודה ולא לאכלה בשעות המאוחרות של אחה"צ, כדי שנגיע לאכילת מצה בתיאבון. ומעל הכול: הרמ"א פוסק שמנהג האשכנזים להחמיר כדעה החוששת לחימוץ במי פירות ואוסרת לאכול מצה עשירה בפסח, כך שהמסלול הזה נחסם בפני האשכנזים, אף על פי שכך נהג רבנו תם – מאבותיה של ההלכה האשכנזית. הספרדים רשאים לאכול מצה עשירה ולכן המסלול הזה אפשרי להם, ויש הנוהגים כך.
מסלול דומה אך שונה במקצת הוצע על ידי המהרי"ל: לאכול מצה מבושלת בסעודה שלישית. אפשר לברך עליה המוציא אם נשמרת צורת המצה, אך אין יוצאים בה ידי חובת מצה בערב, ולכן אינה כלולה באיסור אכילת מצה. המהרי"ל מציין שלא נוהגים כך במקומו, כנראה מפני שהחמירו שלא לאכול גם מצה שכזאת בערב פסח. אבל הדעה הזאת נהוגה למעשה לפי חלק מן הפוסקים בעולם הספרדי בעיקר.
שני פתרונות נוספים, מוותרים על אכילת פת, ומסתפקים בבשר ודגים או למטה מזה – בפירות. הם נסמכים על דעות בהלכות שבת, הסבורות שלפחות בדיעבד אפשר לצאת ידי חובת סעודה שלישית במאכלים שאינם פת, אפילו בשאר ימות השנה, כאשר אדם שבע ואינו מתענג על אכילה יתירה (שו"ע או"ח רצ"א ה). לפיכך, מומלץ לוותר בערב פסח על ההידור בסעודה שלישית על פת ולהסתפק במאכלים אלו (רמ"א שם). גם הנוהגים כך צריכים להימנע מאכילה יתירה, בשל אכילת המצה בתיאבון לערב.
הפרשה של סעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת מלמדת על מגמה הפוכה ולא פחות חשובה מזו שראינו בקרבן פסח בשבת. בעוד שבקרבן הפסח למדנו כיצד מכריעים בין שני ערכים מתנגשים, כאן אנו למדים כמה מאמצים השקיעו במהלך הדורות כדי להחזיק את החבל בשני קצותיו, ולתת לכל אחד מהם את מקומו, במידה המיטבית.
גם הסוגיה הזאת לא ללמד על עצמה יצאה אלא על כל התורה כולה יצאה, ועל כל המחלוקות שלשם שמים: לעיתים כדאי לוותר מכל צד כדי לשמר את הערך הקיים בכל צד, והכרעה במחלוקת כצד אחד אינה הפתרון היחיד האפשרי והרצוי. אין צורך להסביר מדוע הדיון הזה אקטואלי מאד היום, לא רק בהלכות פסח ושבת, אלא בהלכות ניהול מחלוקת בכלל, והימנעות ממריבות.
דומני, שאם נשכיל לשפר את היכולות הללו בקרבנו, בזכות הלימוד בענייני ערב פסח שחל בשבת הזאת, נקרב ולא במעט את הגאולה שאנו כה מייחלים לה ומעמיקים לעסוק בה במוצאי השבת הקרובה.
