39 שניות בלבד נמשך הסרטון שפורסם בשבוע שעבר בחשבון הטוויטר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, כחלק מהקמפיין האגרסיבי נגד החוק לשינוי שיטת בחירת השופטים. בסרטון הקצר נראית סגנית נשיא המכון, פרופ' סוזי נבות, כשהיא מתראיינת לכתב המשפט של חדשות 12, גיא פלג, ותוקפת את החוק שאושר לאחרונה ברוב גדול.
"אני רוצה שופטים מקצועיים בדיוק כמו שאני רוצה רופא מקצועי וטייס מקצועי. אני לא רוצה שיקולים פוליטיים בבחירת שופטים. לא לעליון. משום שבית המשפט העליון שלנו הוא לא בית משפט חוקתי, הוא בעיקר בית משפט לערעורים בתיקים פליליים". פלג, שאינו מומחה למשפט חוקתי כמו פרופ' נבות אבל ככתב משפט ותיק מכיר את התחום, ניסה לדייק את פרופ' נבות וציין ש"הוא לא רק חוקתי", אך נבות לא התבלבלה ושבה על טענתה: "כן, הוא לא. עדיין. המשפט החוקתי הוא חלק קטן מהתיקים של בית המשפט העליון. הוא ערכאת הערעור של בית המשפט המחוזי. מדובר באנשים שצריכים להיות בעלי כישורים מקצועיים לעסוק בשפיטה. שפיטה זה מקצוע, ומה שרוצים לעשות עכשיו זה דמוי כנסת. במקום מקצועיות רוצים נאמנות".
"השתלטות על מערכת המשפט היא אחד הצעדים הראשונים שעושים משטרים פופוליסטיים כדי לשנות את האופי הדמוקרטי של המדינה."
החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים שאושר בשבוע שעבר בכנסת הוא לא "תיקון טכני", אלא מהלך עמוק שמערער את יסודות הדמוקרטיה הישראלית.
פרופ' סוזי נבות התראיינה לגיא… pic.twitter.com/H5WQj6a0jF
— המכון הישראלי לדמוקרטיה (@DemocracyIL) April 1, 2025
בדבר אחד פרופ' נבות צודקת, אף שלבטח לא אליו התכוונה. בית המשפט העליון שלנו כבר למעלה משנה אינו בית משפט חוקתי, משום שהוא הפך את עצמו לבית משפט "על־חוקתי". במשטר דמוקרטי, בית משפט חוקתי פועל בראש ובראשונה על פי החוקה. מובאות בפניו עתירות נגד חוקים שנטען כי אינם תואמים את כללי החוקה, והוא הממונה על שמירת החוקה ועל פרשנותה. מתוקף תפקידו הוא רשאי לפסול חוקים רגילים שלהבנתו מנוגדים לחוקה, אך החוקה עצמה היא מקור סמכותו, והוא כלל אינו מוסמך לדון בתוקפה. בית המשפט העליון הישראלי, לעומת זאת, נטל לעצמו לפני כמה שנים את הסמכות לקבוע אלו הסדרים נכנסים בשעריה של החוקה (דוקטרינת "השימוש לרעה בסמכות המכוננת"), ובינואר 2024, בפסיקת הסבירות, קבע כי הוא מוסמך לבקר גם את סעיפי ה"חוקה" עצמם. כך לא פועל בית משפט חוקתי במדינה מתוקנת.
מנגד, מה שפרופ' נבות כן התכוונה לומר, נכון הרבה פחות. התשובה לשאלה אם שפיטה בעניינים פליליים היא עניין מקצועי טהור, כמו רפואה או טיסה, גם היא אינה פשוטה כלל ועיקר. שיטת המושבעים הנוהגת ברבות מארצות "המשפט המקובל", ומבוססת על עקרון ה"משפט בפני בני המעמד" שעוגן לראשונה במגנה כרטה, מבוססת על ההנחה שמשפט הוא במידה רבה עניין של שכל ישר. ידיעת החוקים וניהולו של אולם המשפט הם עניינים של מומחיות, אך לפי גישה זו ליבת השפיטה איננה מקצוע אלא יכולת שכל אדם בעל כישורים קוגניטיביים בסיסיים מחזיק בה. המשפט העברי, יש להודות, אינו מחזיק בעמדה כזו. על פי ההלכה, גם אם שפיטה אינה מקצוע במובן המודרני של המילה, היא ללא ספק תחום שמסור למי שהתמחו בו ולא לכל אדם. אלא שפרופ' נבות לא הסתפקה בטענה ששיפוט בעניינים פליליים הוא מקצוע שחייב להישמר בידי חברי הגילדה המקצועית. לכך היא הוסיפה את הטענה שגם גיא פלג תמה עליה, ושלפיה בית המשפט העליון שלנו איננו בית משפט לחוקה אלא בית משפט פלילי.
האמת היא שבית המשפט העליון הישראלי אינו רק בית משפט חוקתי ולא רק בית משפט לערעורים פליליים (ואזרחיים, שאותם משום מה פרופ' נבות לא הזכירה). הוא הכול, והסלט המשפטי הזה אינו טעות, הוא מכוון. מיד לאחר שפרצה לחיינו המהפכה החוקתית, במחצית שנות התשעים, החלו לעלות גם ההצעות להקים בישראל בית משפט לחוקה. בזיכרון ההיסטורי מזוהות ההצעות הללו עם חוגים בימין ובמפלגות הדתיות שהיו חשדנים כלפי הפרויקט החוקתי מראשיתו, אך זוהי תמונה שגויה. מאחורי אחת ההצעות הבולטות להקמת בית משפט חוקתי ישראלי למהדרין עמד דווקא ח"כ דאז דדי צוקר ממרצ. צוקר טען שבית המשפט העליון בישראל ריכוזי באופן חסר תקדים, לעומת מדינות אחרות בעולם הדמוקרטי. הוא בית דין גבוה לערעורים, בג"ץ, פרשן חוקתי, ועוסק גם בחקיקה שיפוטית ובצווים שלטוניים, בעיקר בתחום הביטחון. המציאות הזו, חשב צוקר, בעייתית מאוד, ולכן ביקש כבר בשנת 1998 להקים בית משפט לחוקה. צוקר הוסיף והסביר שגם הרכבו ההומוגני מדי של בית המשפט העליון הוא בעיה מבחינת הלגיטימציה שלו בקרב הציבור. קשה להאמין, אך טענות אלו נשמעו אז דווקא מפיו של ח"כ ממרצ, ועוד מהאגף הרדיקלי של המפלגה.
בראשית שנות האלפיים העלו חברי הכנסת יגאל ביבי מהמפד"ל, אליעזר כהן מישראל ביתנו ואחרים הצעות נוספות להקמת בית משפט לחוקה. אבי המהפכה החוקתית, נשיא בית המשפט העליון דאז פרופ' אהרן ברק, עשה הכול כדי לגדוע את המהלכים הללו באיבם. הפרשן המשפטי משה גורלי דיווח במרץ 2001 על מתקפה בוטה במיוחד של ברק נגד היוזמות הללו, במהלך כנס אקדמי. "את הג'וק הזה צריך להרוג כשהוא קטן", השתמש ברק בדימוי ציורי במיוחד, שזכה מאז למאות ציטוטים. ברק הבין כבר אז שגורל המהפכה החוקתית, מפעל חייו, תלוי ביכולתו וביכולתם של יורשיו לשלוט בזהותם ובהשקפותיהם של השופטים. אך את שיטת שכפול הרכבו של בית המשפט אפשר להצדיק רק באמצעות "הסלט המשפטי". התערובת הזו היא המאפשרת למומחים כפרופ' נבות לטעון שהשיפוט בבית המשפט העליון הוא עניין מקצועי גרידא. שהרי מה שווה המהפכה החוקתית אם "הציבור הנאור" לא שולט ביישומה?
