"פורום החרדים המתגייסים" – ארגון שהלוואי שהיה קיים באמת – פרסם בשבוע שעבר שפורום "שותפות לשירות" מעכב גיוס חרדים. אין טעם להיכנס להשערות לגבי העומדים מאחורי הפרסום וכוונותיהם. השקר לא יכול לעמוד בפני האמת, והאמת היא שקשה למצוא נושא שיש לגביו הסכמה גורפת ורחבה בחברה הציונית בכלל, והדתית־ציונית בפרט, כמו הצורך האקוטי בגיוס חרדים.
זה כשנה חברותיי ואני – נשים דתיות־לאומיות ממשפחות מגויסות מאוד – פועלות לגיוס חרדים בפורום "שותפות לשירות", דרך מפגשים עם מנהיגים ורבנים. "גיוס לכולם" – כותרת הצעדה שהשתתפנו בה בשבוע שעבר – היא צעקת הציבור הציוני המשרת, והיא עולה בקול גדול מתוך הציבור הדתי־לאומי, שאין בו בית שלא נושא בעול המלחמה.
כל איש ציבור ציוני שפגשנו, בקואליציה ובאופוזיציה כאחד, מסכים שאתגרי הביטחון מחייבים גיוס רחב של חרדים צעירים. רובם חוששים מאוד שהמצב הקיים מסכן את יכולתה של מדינת ישראל לעמוד בשנים הקרובות ביעדיה הביטחוניים.
לא פגשנו שום דתי־ציוני – ובכלל זה רבנים, מנהגים ומנהיגות – שאיננו משוכנע ששירות בצה"ל הוא קיום מצוות התורה. אין אחד מהם שסבור שההלכה מתירה לדרוש מבני עמך לסכן את חייהם כדי להגן על משפחתך, ובמקביל להילחם על זכותו של הציבור שלך להיות מוגן מהשתתפות במאמץ הקיומי. לא פגשנו איש או אישה מהציבור המשרת שאיננו חש אכזבה קשה ותסכול מר מהחברה החרדית העומדת מנגד ולא מתייצבת תחת האלונקה. פגשנו רבים מאוד שמתארים עלבון וכעס גדולים מלהכיל מול עמיתים, מכרים ובני משפחה חרדים, עד כדי ניתוק יחסים.
למרות הקושי, לא פגשנו מי שאומר "החרדים הם לא אחיי, לא אלחם ולא אשלח את ילדיי להילחם כדי להגן עליהם". אולם פגשנו רבים שתוהים אם אנחנו אחים בעיניהם. הרי איך יכולים אחים לעמוד מנגד ולא להושיט יד למי שמוסרים את נפשם למענם?
לא פגשנו גם מי שאומר שיסרב להגיע למילואים. רבים אומרים בדמעות: "הגענו לקצה היכולת; לא בטוח שנצליח לגייס את הכוח להתייצב הפעם; הרבה מחבריי לפלוגה לא יגיעו". שמענו על בקשות לרדת מלוחמה, על פחד מגירושין, על דאגה לנזק בלתי הפיך לילדים. כמעט כל מי שפגשנו אומרת שהטבות למילואימניקים לא משקמות זוגיות, נפש פגועה וחרדות של ילדים, וגם לא עסקים וסמסטרים אבודים. בטח לא כשהצו הבא כבר בדרך. אלה קולות מהציבור הדתי־לאומי המחויב, הנאמן והנחרד מסרבנות.
את האמון במדינה ובצה"ל – מצרך נדיר מאז 7 באוקטובר, וקריטי במלחמה מתמשכת – אי אפשר לשקם כשיד אחת מאריכה שירות סדיר ומילואים, ויד אחרת נמנעת מלגייס עשרות אלפי צעירים. שארית האמון של הציבור המשרת נרמסת כששר הביטחון אומר שהוא "דואג לעולם התורה", ומעלה על נס עולם תורה שאיננו מחובר, במקום לומר שהוא דואג לביטחון המדינה ולהעלות על נס את עולם התורה הציוני, המחויב, המגויס והמדמם.
הטענה שגיוס חרדים הוא שינוי חברתי שמצריך תהליך ארוך והדרגתי נכונה עקרונית, אך מתנגשת בקירות המציאות: ההנהגה החרדית לא משתפת פעולה, וממשיכה להתייחס לצה"ל כאל צבא הצאר. מה גם שהאויבים המרים סביבנו לא ימתינו עד שנבחן האם התהליך הצליח. בניית הכוח מחייבת שליחת צווים לכל חייבי הגיוס, הטלת אחריות אישית כבדה על מי שלא יתייצב, והטלת אחריות ציבורית כבדה על מי שקורא לבניו ולתלמידיו שלא להתגייס.
אנחנו ואנשי ביתנו המשרתים בצה"ל ממשיכים את דרכן של המיילדות העבריות שהתייצבו וסיכנו חייהן להצלת ילדי ישראל, ושל מרים הנביאה שהתייצבה להצלת אחיה משה. מתוך כך נמשיך לקרוא לציבור החרדי: התייצבו איתנו להצלת אחים מיד צר. המדרש מוסיף ומספר שמרים התייצבה גם מול מנהיג הדור, אביה עמרם, ותבעה ממנו לעשות את הנדרש למען המשך קיומו של עם ישראל. כמוה, עלינו להתייצב ללא מורא ולתבוע מכל נבחרי הציבור הציונים: עשו את הנדרש לבניית הכוח הצבאי ההכרחי. עשו את הנדרש להמשך חיים וקיום של עם ישראל בארצו.
