נחשון לא האמין למראה עיניו: מיליוני אחיו בני ישראל – שכמוהו בדיוק מיהרו בחופזה לצאת משעבוד פרעה ולברוח המדברה בהוראת משה רבנו – הגיעו לחופו של ים סוף וקפאו על עומדם. משה ניסה לזרז אותם עם מטהו להיכנס לים הסוער, אבל אף אחד לא זז.
איני יורד לים, נשמעו קולות ממחנה שבט זבולון. גם אני איני יורד לים, הדהדו צעקות שבט יששכר. איזה חילול השם, חשב לעצמו נחשון. הוא הביט במשה רבנו, שפניו הלכו והאפירו. הוא הביט במשפחתו, בילדיו, בשבטו ובעמו, הביט בים בעיניים חודרות. ואז, ברגע אחד צלול, הרים את רגליו ושולי שמלתו, ורץ לתוך המים.
שקט השתרר על החוף. צעקות הסירוב נדמו, מלמולי הפקפוק נגוזו – ורק משה רבנו הביט בנחשון ועיניו אורו.
נחשון, רטוב עד לשד עצמותיו, המשיך להיכנס למעמקי הים הסוער. מדי פעם הביט לאחור, וצעק לאחיו שנותרו מאחור: "בואו, היכנסו גם אתם, אל תפחדו. זה מה שכולנו צריכים לעשות כדי להציל את עם ישראל".
משה רבנו היה בטוח שמעכשיו משימתו תהיה קלה בהרבה. הנה, הנחשון שבחבורה נכנס פנימה, ואחריו יבואו כבר כולם. ואכן, כמה חבר'ה משבטים שונים הראו סימנים שהם עומדים להיכנס לים. אבל מהר מאוד הבין משה שהמשימה לא תהיה פשוטה כמו שחשב. חבורות-חבורות הם נעמדו שם, והתחילו לדבר על נחשון.
"תראו את אוכל המוות הזה", אמרה בת שבט דן, וזכתה להנהונים מסביבתה, "כל מה שמעניין אותו ואת החברים שלו זה רק להילחם ולהרוג. משה רבנו הבטיח לו שבצד השני יש עמלק שצריך להילחם בו, ברור שהוא יקפוץ ראשון".
"רק תן לנחשון ולחברים שלו אפשרות להתנחל על חשבון עם אחר, והוא יקפוץ קדימה", שמע משה את אחד מבכירי שבט ראובן, "הרי המדבר הזה, שאנחנו עומדים ללכת בו ארבעים שנה, הוא לא כמו שאנשים רוצים לחשוב, ארץ ריקה. יש שם עמים שחיים וקיימים שם כבר מאות שנים, ומי אנחנו שנבוא ונסתער עליהם? מה, רק בגלל איזה משפט על איזו זכות אבות ערטילאית שמשה יכתוב באיזה ספר?".
משה המשיך להתהלך בין השבטים בפנים נפולות. "ראית כמה ילדים יש לו, לנחשון?", שמע חבורה משבט אשר מדברת, "ברור שהוא יעדיף לקפוץ למים מאשר לעזור לאשתו. אלה עושים ילדים בלי לחשוב, ואז מתחמקים מלגדל אותם במסווה של פטריוטיות. אל תתפלאו אם אשתו תכניס עוד מעט כמה מהילדים לים רק כדי לסיים עם המקלחות".
משה היה מיואש, אבל אז הבין שהקולות סביבו הולכים ומשתתקים. שביב אופטימיות ניצת בו: האם העם מבין שנחשון הוא גיבור אמיתי, יהודי שמתכוון בסך הכול לפעול לטובת עמו ומולדתו? אבל מהר מאוד התברר שסיבת השקט שהשתרר במחנה שונה ומפחידה הרבה יותר. בהתחלה זה נשמע כמו רעם מתגלגל, אבל השמיים הכחולים של מצרים הבהירו שלא מדובר בכוח טבע כלשהו.
מהר מאוד חדרה ההבנה למוחותיהם של בני ישראל: הצבא המצרי בעקבותינו. האבק שנראה באופק הסיר את הספקות האחרונים. יותר ויותר אנשים החלו להיכנס לים, אם לא מתוך אמונה במשה ובא־ל, אז לפחות מפחד המצרים. אבל לתדהמתו של משה, הקבוצות שדיברו בגנותו של נחשון המשיכו לדבר ביניהן במרץ. הוא התקרב כדי לשמוע על מה מדובר.
"אני כבר אומר לכם שצריך להפסיק את המלחמה הזו", אמר איש שבט דן מול ההנהונים שלא פסקו מחבריו, "נכון שהיא עוד לא התחילה, אבל ברור שזו מלחמת ברירה שצריך לסרב להשתתף בה. מה בסך הכול המצרים רוצים? הרי הדרישות שלהם ברורות כבר מאתיים ומשהו שנים, ורק אנחנו מתעקשים לא להקשיב להם".
"אתם יודעים הרי מה יקרה", נשמע הקול בשבט יששכר, "אנחנו נהרוג 50 אלף מצרים או משהו כזה, כל העולם יהיה נגדנו, החיווי והיבוסי יגישו תלונה לבית הדין הבינלאומי ברעמסס – ובסופו של דבר לא נוכל אפילו לצאת לחופשה השנתית בארץ גושן".
"אין, אני אומר לכם", נשמע קול בכי תמרורים מהאוהל המרכזי של שבט אשר, "אי אפשר לחיות פה יותר. זו ארץ אוכלת יושביה. כלומר, לא הארץ הזו שאנחנו בורחים ממנה, אלא ארץ ישראל שמשה מנסה לדחוק אותנו אליה בלי משאל עם. מזל שהספקנו ללכת לקונסוליה בין מכות ערוב ודבר, ולהוציא אזרחות אשורית לנו ולילדים".
לפתע שמע משה קול נמוך ומאיים ממש לידו. זה היה אחד מנשיאי השבטים. הוא מעולם לא חשב שיראה אותו מביט בו בתיעוב כזה: "אתה הראש, אתה משה. אתה חיית בארמון פרעה כשאנחנו סבלנו מכות רצח מהנוגשים המצריים. לך!".
משה רבנו עמד על החוף והביט למטה על גרגירי החול הכבדים, התרכז בגלים ששוטפים את רגליו ואז נסוגים בחזרה למים. מימינו היו נחשון ועוד כמה אמיצים שכבר בקושי נראו בעומק הים. משמאלו סרבנים, ספקנים ופקפקנים לרוב. באופק ההולך ומתעבה נראו פניהם של המצרים, שטופות שנאה ותחושת נקם – אויב נחוש שגמר אומר להשמיד את כל צאן מרעיתו, בלי שום קשר לשאלה מה דעתם בנושא מסוים שעל הפרק, בלי התחשבות ברמת האמונה שלהם, ועם אפס אכפתיות לשאלה מאיזה שבט אתה בעם היהודי.
משה רבנו, אובד עצות, הרים את מטהו לשמיים וביקש רחמים.
