בסאטירה הבריטית הקלאסית "העכבר ששאג", אומה קטנטנה ובדיונית מכריזה מלחמה על ארצות הברית, לא מתוך תקווה לנצח, אלא במטרה להפסיד ולקבל סיוע נדיב לאחר המלחמה.
במקום זאת, דרך סדרה של תקלות קומיות, הדוכסות הקטנטנה של גרנד פנוויק מנצחת בטעות ומוצאת את עצמה מעצמת-על גרעינית. למרות שהוא הומוריסטי ואבסורדי, הסרט מדגיש אמת פרובוקטיבית: אפילו מדינות קטנות יכולות לשנות את הדינמיקה הגלובלית עם כוונה אסטרטגית, עיתוי ובהירות של מטרה.
ישראל, שלעתים קרובות נתפסת כאומה קטנה המוקפת בתנודתיות, אינה דמות קומית – אבל הגיע הזמן לאמץ מציאות נועזת: ישראל יכולה וצריכה להתחיל לפעול לא רק כמדינה המגנה על הישרדותה, אלא כמעצמה אזורית יוזמת שמעצבת את עתידו של המזרח התיכון.
מעוצמה צבאית למנהיגות אסטרטגית
הפעולות הצבאיות של ישראל במהלך המלחמה הציגו יכולות שאין כמותן באזור. הרס התשתית של חיזבאללה, הרס מבני הפיקוד של חמאס בעזה והתגובה המחושבת לפרובוקציות האיראניות, שהגיעו לשיאן בהצלחות מבצעיות משמעותיות, מצביעים כולם על יתרון טקטי מוחץ.
איראן, שהייתה מזה זמן רב הטוענת האגרסיבית ביותר לדומיננטיות אזורית, מצאה את הזרועות שלה נחלשות, את כלכלתה נחנקת ואת השפעתה פוחתת על רקע אי-שקט פנימי ולחץ בינלאומי. נפילת משטר אסד בסוריה מפרקת עוד יותר את ציר ההשפעה של טהרן.
אולם איום קיומי אחד נותר ללא מענה: תוכנית הגרעין של איראן. כבר לא מספיק לעכב או להרתיע אותה. ישראל חייבת להוביל קואליציה – דיפלומטית או צבאית – כדי לפרק את היכולת הגרעינית של איראן, באמצעות הסכם, כוח, או שניהם. עמימות השאיפות של איראן וההססנות של הקהילה הבינלאומית הופכים את זה לקו אדום שאסור שייחצה.
חזית טורקית חדשה
במקביל, טורקיה עברה ממשתתפת שקטה למתווכת כוח פעילה, במיוחד בסוריה. פריסת הכוחות הטורקיים בצפון סוריה, בשילוב עם החזון הניאו-עות'מאני של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, מהווים איום חדש.
נוכחותם של חיילים טורקים באגף הצפוני של ישראל, בתוך ואקום הכוחות בסוריה, מציגה קלף הפכפך. זה מסבך את הפעולות, מגביר את הסיכון להסלמה בסכסוך, ועשוי לעודד פלגים אסלאמיסטיים יריבים תחת חסות טורקיה. אי אפשר להתעלם מזה.
מי מוביל את האזור?
טורקיה מחפשת השפעה באמצעות שילוב של נוסטלגיה עות'מאנית וכלכלה מודרנית, וממצבת את עצמה כגשר בין מזרח למערב. קטאר מפעילה את העושר והתקשורת שלה (בעיקר אל ג'זירה) בכוח רך ומיומן. איראן, למרות הכישלונות שלה, ממשיכה לייצא אידיאולוגיה קיצונית וחוסר יציבות.
בינתיים, שחקנים גלובליים כמו סין ורוסיה מעמיקים את טביעת הרגל שלהם במזרח התיכון. יוזמת "החגורה והדרך" של סין קושרת בשקט נמלים, כבישים ורשתות דיגיטליות מהמפרץ ללבנט. רוסיה, לאחר שספגה נסיגה לאחר קריסת משטר אסד, מחזירה כעת את השלטון ואת הקשרים עם הממשלה החדשה בסוריה.
בנוף המשתנה הזה, ישראל בולטת כאומה יציבה, חדשנית, עליונה מבחינה צבאית וזריזה יותר ויותר מדינית. מדוע אם כן, לעתים קרובות, אנו חושבים על עצמנו כעל הפריפריה ולא על הליבה?
מעבר להישרדות: כוחה של הזהות
הדימוי העצמי האסטרטגי של ישראל עוצב במשך עשרות שנים על ידי טראומת ההישרדות – דמוקרטיה בודדת במצור. אבל העידן הזה משתנה. כפי שאומר הפתגם, "מי שחושב שהוא הובס, הובס". תפיסת עצמנו כמדינה תגובתית או הגנתית בלבד, מגבילה את טווח ההגעה הדיפלומטי שלנו וחונקת שותפויות אזוריות.
מדינה שמתנהגת כמו מנהיגה, מושכת אחרים. מדינות מעדיפות להצטרף לכוח חזק ויציב שמוביל במטרה ובביטחון. על ידי הקרנת כוח, לא רק מבחינה צבאית אלא גם מדינית וכלכלית, ישראל יכולה להפוך למוקד משיכה במזרח התיכון – למדינות, להשקעות ולהשפעה.
"השכן לפני הבית"
בתרבות הערבית, פתגם זה מדגיש את חשיבותם של שכנים טובים אפילו על פני הבתים הטובים ביותר. כדי שישראל תוביל אזורית, נורמליזציה אסטרטגית עם מדינות סוניות מתונות היא קריטית. הסכמי אברהם היו רק ההתחלה. העמקת היחסים עם מדינות כמו ערב הסעודית, עומאן, מרוקו, ואפילו שיתוף מחדש של ירדן ומצרים עם כבוד ותמריצים מחודשים – היא חיונית.
שותפויות אלו אינן מיועדות רק לביטחון. הן צריכות להתפתח לבריתות כלכליות, טכנולוגיות, חינוכיות ותרבותיות. הסכם אנרגיה נקייה במזרח התיכון, קונסורציום חדשנות במים או אסופת כישרונות טכנולוגיים יכולים לעגן עידן חדש של תלות הדדית, עם ישראל בראש.
נטרול ואיזון יריבות
עליית היריבות האזוריות היא לא בהכרח משחק סכום אפס. ניתן לאזן את טורקיה על ידי יצירת שותפויות אבטחה ותשתיות עמוקות יותר עם יוון, קפריסין והבלקן.
לקטאר, על כל כוחה הרך, יש כוח מוגבל – ישראל יכולה לנטרל את השפעתה על ידי הצעת נרטיבים אזוריים משכנעים יותר ושידורם ישירות לקהל הערבי.
מצרים נותרה מעין ג'וקר. כשהיא נעה בין חוסר יציבות ללאומיות, ישראל חייבת להציע תמיכה אסטרטגית שקטה – שיתוף פעולה כלכלי, שיתוף טכנולוגיות מים ויוזמות משותפות ללוחמה בטרור – כדי להבטיח שקהיר תישאר קרובה, לא קרה.
אומנות ואמון: העוגן האמריקני
ארצות הברית נותרה בעלת הברית החשובה והבסיסית ביותר. אבל בעוד וושינגטון מאזנת מחדש את המיקוד הגלובלי שלה, ישראל חייבת להבטיח את המשכיות מערכת היחסים הזו תוך הכנה לאוטונומיה אסטרטגית. יצירת הסכמי הגנה ארוכי טווח עם ארה"ב, הקשורים לא רק לתמיכה צבאית אלא גם לשיתוף פעולה טכנולוגי ומודיעיני, עשויים להבטיח שהיא תיקח חלק בחזון האזורי של ישראל.
בינתיים, פנייה לאירופה, הודו ומדינות אפריקניות נבחרות צריכה להשלים את האסטרטגיה הזו, ולהראות שישראל היא לא רק שחקן מזרח-תיכוני, אלא קשר אירו-אסיאתי של חדשנות וחוסן.
ניהול הדרקון והדוב
מה עם סין ורוסיה? אי אפשר להתעלם משתיהן.
סין היא ענקית כלכלית. המעורבות כאן חייבת להיות פרגמטית וזהירה: לברך על השקעה במגזרים לא רגישים (כמו תשתיות או אנרגיה נקייה), לצד שמירה על טכנולוגיות ליבה ותחומי סייבר. שקיפות ותיאום עם ארה"ב על התקשרויות אלה ימנעו תגובת-נגד דיפלומטית.
טביעת הרגל האזורית של רוסיה היא בעיקרה צבאית ואופורטוניסטית. בעוד שעלינו לשמור על פרוטוקולים של הימנעות מקונפליקט, ישראל לא צריכה לעשות רומנטיזציה ליחסים עם מוסקבה. במקום זאת, עלינו להשקיע בשקט במודלים אזוריים פוסט-רוסיים, במיוחד באנרגיה, שבהם ישראל ומדינות מזרח הים התיכון – יוון, קפריסין, מצרים ואפילו קטאר – יכולות לעצב מחדש את מפת הגז של אירופה.
איראן: להכיל, לבודד, לפרק
איראן נותרה האתגר העיקרי לטווח הארוך. שינוי המשטר צריך להיות מדיניות, אבל בלימת המשטר חייבת לבוא ראשונה. זה כולל את חיזוק ההתנגדות הפנימית באמצעות ערוצים דיגיטליים והומניטריים; הרתעת סייבר מתמשכת; שיבוש קווי אספקה אזוריים ומימון פרוקסי; שמירה על אפשרויות צבאיות אמינות וגלויות; והכי קריטי, פירוק היכולת הגרעינית שלה. הדיפלומטיה עשויה לעצור את זה, אבל האופציה הצבאית חייבת להישאר על השולחן.
הפיכה למעצמה אזורית: צעדים שצריך לנקוט
- אסטרטגיה לאומית: הקמת מועצה אסטרטגית להשפעה אזורית, המורכבת ממנהיגי הגנה, דיפלומטיה, כלכלה וטכנולוגיה.
- דיפלומטיה ציבורית: השקת יוזמה למתג מחדש את ישראל אזורית, עם תוכן ערבי, מעורבות נוער ופלטפורמות שיתופיות.
- תשתית דיפלומטית: הובלת מגה-פרויקטים אזוריים במים, ביטחון תזונתי ובינה מלאכותית.
- עדכון דוקטרינה צבאית: מעבר מהגנה תגובתית לדוקטרינה פרו-אקטיבית פלוס, עם עומק אסטרטגי.
- חילופי סטודנטים: הקמת תוכניות מלגות לסטודנטים ערבים ואפריקנים באוניברסיטאות בישראל.
היתרונות של חשיבה גדולה יותר:
- ביטחון: שכנים יציבים ומסגרות משותפות מפחיתים איומים קיומיים.
- כלכלה: שווקים אזוריים ומסדרונות לוגיסטיים יכולים להגביר את הצמיחה.
- יוקרה: ישראל הופכת למעצבת, לא למגיבה.
- חדשנות: שותפויות מגוונות מניעות טכנולוגיה ומחקר.
- גאווה בתפוצות: קהילות יהודיות גלובליות רואות בישראל לא כנצורה, אלא כמגדלור.
המכשולים:
- כמובן שזו לא אוטופיה.
- חלק מהמשטרים הסונים הם שבריריים או בעלי פרצוף כפול.
- פיצול פוליטי מקומי עשוי לחסום חזון נועז.
- איראן ושלוחותיה ימשיכו במלחמה א-סימטרית.
- יריבויות כוח גדולות יכולות לפגוע במרחב מדיניות.
- יריבות אזוריות כמו טורקיה וקטאר ינסו לתמרן את דרכן לעמדות כוח.
אבל כמו שאומר הפתגם הערבי, "מן ג'דה ווג'דה" – "מי שמתאמץ, מצליח".
ואולי, רק אולי, הגיע הזמן שנפסיק לחכות שהעולם יעניק לנו לגיטימציה. כמו הדוכסות של גרנד פנוויק בסרט האבסורדי להפליא ההוא, גם אנחנו עשויים לגלות שלשחק עם חוצפה ייצור את המציאות שאנו מחפשים.
ישראל שאגה. עכשיו היא חייבת להוביל.
