באחד מהרגעים הנינוחים של החג, גיסי סיפר לי שלפעמים חברים שלו תוהים אם אני מגיעה למפגשים המשפחתיים שלנו. אם אני והילדים שותפים כמו כולם, ואם זה טבעי ורגיל לבני המשפחה. כשתשובתו הייתה "ברור, למה לא?", הם התפעלו בהערכה ובהשתאות כאילו, מי ישמע, הוא נשאל על אירוח של מלכת אנגליה.
תוך כדי שיחה איתו, הבנתי שבעצם מעולם לא העליתי בדעתי לכתוב פה על מערכת היחסים הזו, ביני ובין המשפחה של רזיאל.
כתבתי על זה במקומות אחרים, אבל פה, מעל דפי העיתון, זה אף פעם לא נכתב. אולי כי מבחינתי אין באמת מה לכתוב, אולי כי זאת לא דרמה בעיניי. ואולי דווקא כי כן, יש פה משהו חריג, מיוחד ושונה. כזה שאם נכתוב אותו, הוא עלול להפר את האיזון או להציף רגישות שתפגע ותזיק, ותערער את המציאות הקיימת.
ובכל זאת, כנראה יש בקשר הזה משהו שראוי לספר עליו. משהו שהוא חלק טבעי מאוד מחיי ואני מניחה שגם מחייהם של בני המשפחה המורחבת, אבל בקלות זה היה יכול להיות אחרת. וכן, זה בהחלט דורש עצירת התבוננות שתוכל לאפשר גם למשפחות אחרות, שהקשר המורכב הזה קיים גם אצלן, הצעה לנתיב שמאפשר לא רק לצלוח את הקשר אלא גם להעצים אותו, אל האינסוף ומעבר לו.
אני יודעת שלטנגו צריך שניים, וזה לא היה יכול לעבוד כפי שזה עובד כיום אילו לא הייתי בעצמי משתפת פעולה, יוזמת ומתייחסת לקשר הזה כאל מציאות ברורה מאליה. כאל משפחה לכל דבר ועניין. אבל את עצמי אני רוצה כרגע להניח בצד, ודווקא להתמקד בהם, בהוריו של רזיאל. להפנות אצבע ולב אל כמה צעדים שהם בחרו לעשות, ואל ההשלכות המעשיות שמאפשרות לקשר הזה לעבוד, באופן טבעי ומשפחתי לכולם.
איך נוצרת שגרה
אני יכולה לספור על כף יד אחת את הפעמים שההורים של רזיאל נענו להזמנות שלנו להגיע לחוות־גלעד, בשנים שלפני הרצח.
למרות הרצון הגדול שלהם לכבד אותנו ולהגיע לאירועים שונים, הם מעולם לא באו בשמחה. תמיד סיפרו על הפחד לנסוע לכאן, לרוב ברחו מיד כשהתאפשר להם. מעטות הפעמים שהם ישנו אצלנו.
לאיש לא היה ספק שההחלטה שלנו לקבוע את מושבנו בחוות־גלעד, בעומק השומרון, בבית לא יציב ביטחונית ותשתיתית, הוא למורת רוחם והם היו מעדיפים שנגור במקום אחר.
אבל מאז שרזיאל נרצח, משה ואילנה, הוריו, מקפידים להגיע לביתנו בכל שבוע.
כבר שבע שנים, בכל יום רביעי, משעות הצהריים המוקדמות ועד אחרי שהילדים הולכים לישון, הם כאן. הם נוסעים מחולון לשומרון, לפעמים שעתיים נסיעה ויותר. מגיעים לפה תמיד עם ארוחות מפנקות ובשפע לנו ולכל שכן שבמקרה עובר בסביבה. מבלים אחר צהריים איתנו, לפעמים בלעדיי, לפעמים רק עם ילד אחד או שניים בבית, ונוסעים בחזרה.
אני לא ממש זוכרת איך זה היה בתחילת הדרך והאם זה קרה בחלוף השנים, או שכבר בהתחלה זאת הייתה שגרה ברורה מאליה. אני גם לא זוכרת אם הם ביקשו את הסכמתי לכך, או שאני ביקשתי מהם להגיע ולהיות פה. אבל עם השנים נוצרה כך מסגרת קבועה ומחייבת לכולם, ורק בשנה האחרונה באופן יזום החלטנו ליצור קצת שינויים לנוחיותם, וכדי לחסוך מהם את הטרחה הגדולה הזאת מדי שבוע.
אני לא יודעת מי הדריך אותם לכך או האם צו מצפונם הוא שהוביל אותם לעשות זאת. מה שבטוח הוא שהאירוע שגרתי לחלוטין בעינינו, אבל לכל הדעות זוהי חתיכת השקעה. וגם חתיכת התמדה.
הבנה וקבלה
אני מציינת את המעשה הזה כדי להדגיש שלא משנה, בעיניי, מה הייתה מערכת היחסים לפני הרצח. יוזמות המחייבות יחס מיוחד ומאמץ יוצא דופן, לפחות בהתחלה, הן המפתח להרבה מאוד הזדמנויות להידוק הקשר ולשמירה עליו. מאמצים מהסוג הזה נדרשים משני הצדדים כדי שהקשר יצליח, אבל יש ממד נוסף שדרוש פה ואי אפשר להתעלם ממנו, והוא כולל הרבה הבנה וקבלה.
הבחירה שלהם לקבל את הקושי, להבין גם ללא מילים, גם היא החלטה שיש בה כדי לשמר את הקשר קרוב עד כמה שאפשר
למשל, ייתכן מאוד שההורים של רזיאל לא יודעים שקשה לי להתארח אצלם בשבתות. ייתכן שהם יגלו את זה רק מהטור הזה. ההתחמקויות שלי כללו לרוב את השארת הילדים בביתם ונסיעה משם לכל מקום, רק לא להישאר בבית שלהם. גם במחיר של להיות תקועה במקומות מוזרים. הם אולי חשבו שזה קורה מטעמי ניצול זמן חופשי מהילדים לכמה שעות, בידיעה שהם נמצאים בידיים אוהבות. אבל אני נוטה להאמין שהם לא תמימים כל כך, ושהם הבינו, אף שזה לא דובר מעולם, שיש פה גם עניין רגשי אישי: קושי להיות אצלם בלעדיו.
הבחירה שלהם לקבל את הקושי, להבין גם ללא מילים, גם היא החלטה שיש בה כדי לשמר את הקשר קרוב עד כמה שאפשר. ללא ההבנה הזאת, כנראה היה לי ולהם קשה יותר להתנהל זה לצד זה.
ליל הסדר השנה, בחיק משפחתם, היה כרגיל מרומם ומשפחתי ועוטף. אני אסירת תודה על הזכות שנפלה בחלקי להיות חלק מהמשפחה הזו. זאת מתנה גדולה, וזה בכלל לא מובן מאליו.
