יש לו פוזה, לגשם. תמיד יש סביבו דרמה. יש מדינות בעולם שלא מתרגשות ממנו, אצלן הוא אורח של קבע. אבל כאן, בישראל, הוא עניין גדול. שמתם לב שיש לו פסקול? לפעמים זהו רק תיפוף קל, אבל לעיתים מלווה אותו תזמורת שלמה ואפקטים חזותיים בדמות רעמים וברקים. לפני שהוא מתרגש ובא אלינו, הגשם משנה את צבעם של השמיים, מקדיר אותם ומסתיר את השמש, כדי שנדע שכבודו בדרך. אנחנו מרימים עיניים למעלה ומייחלים לו או חוששים ממנו – תלוי במיקום, ביום ובשעה. הגשם שולט לנו בתוכניות. הוא מאלץ אותנו לבטל את הקמפינג המשפחתי שארגַנו לחול המועד חודשיים מראש, לנטוש את הגינה השכונתית ולקחת את הילדים המאוכזבים שעוד לא התנדנדו מספיק, או סתם להכניס את הכביסה הביתה.
אנחנו מתפללים על הגשם, מבקשים אותו. הוא מסמל קשר חי ונושם בינינו ובין בורא עולם. אם הוא לא מגיע בכמות מספקת נכריז על השנה כבצורת, נוסיף תחינה יומיומית ונפשפש במעשינו. כשאנחנו חסרים אותו, זה אומר משהו. ואף שיש לנו כבר מספיק מי שתייה ממפעלי ההתפלה, גם בשנה שחונה נעקוב אחרי מפלס הכינרת וגובה המעיינות, ונבדוק עד כמה חמור הנזק לחקלאות ולטבע. הגשם הוא מושא לשירים, למשלים, למדרשים. הוא חתיכת דבר, אי אפשר להתעלם ממנו.
ולמרות השפעתו הרבה, גם זמנו מסתיים וחולף והוא מפנה את מקומו לאחיו השקט והמתמיד. הטל. הטל מגיע בשקט, בתפילה החגיגית אך מעט עייפה של חג ראשון של פסח, חג האביב. סביב בואו נאמרים פיוטים קטנים וקצרים, הבאזז מצומצם. ברור למה. הוא נמצא כאן תמיד, כך מובטח לנו. האמת היא שהוא איתנו ברוב ימות השנה, גם בימים רבים של חורף. הוא כמעט מובן מאליו.
מעכשיו ובמשך שישה חודשים נזכיר את הטל בתפילה באופן בלעדי, אבל חלקנו, כלומר האשכנזים, אפילו לא יבקשו אותו. עדות המזרח יתפללו על שנה מבורכת ב"טללי רצון". הטל ממונה על לשד החיים, על קיומם של הצמחים, דואג שהם לא יתייבשו. נוכחותו מעניקה לנו את הלחלוחית של החיים, את טעמם, כמו כל הדברים הקטנים שבלעדיהם אנחנו לא יכולים. אבל הוא כל כך איתנו, שאנחנו מתקשים להעריך אותו, כמו כל הדברים שזכינו בהם אבל הם כל כך מובנים מאליהם שהם שקופים לנו.
אנחנו נמצאים בימים גדולים. בין יציאה ממצרים באותות ובמופתים, שאותה ציַינו בליל סדר רווי ארבע כוסות, שירים ומצות, ובין חציית ים סוף בנס אדיר שהשפיע על כל עמי הסביבה ואנחנו מזכירים אותו יום־יום. מכאן אנחנו מגיעים אל ימי התשועה של שיבת ציון. יום השואה ויום הזיכרון, יום העצמאות ויום ירושלים. כל אחד מהם גדול ובעל משמעות. הולדתו של עם, יציאתו מתוך הים, ציון האסון הגדול בתולדותיו, זיכרון הנופלים והקמת המדינה. כל יום כזה גדוש במטען, מלווה בטקסים וצפירות, בזיקוקים ושירים, וכל אחד מהם גורם לנו לעצור את זרימת היומיום.
אבל בין כל האירועים הענקיים האלה, המשמחים והמרגשים והמעורבבים בעצב ובקושי, התחלנו להזכיר את הטל. החבר השקט שדואג שכל מה שהגשם השקה יישמר, יחיה, יתפתח ויבשיל. הוא כאן תמיד, גם כשהגשם ממאן לבוא וגם כשהוא כבר מסתלק.
בין הטלטלות הגדולות, בין הדרמות וניסי הענק, אנחנו מוקפים בטוב תמידי. הוא אולי נראה קטן יותר, סובב כל אחד בחייו האישיים, ומשום שהוא כאן איתנו, הוא כמעט לא מורגש והופך שקוף. אבל כנראה גם אותו אנחנו צריכים להזכיר, לבקש, לראות שהוא קיים, להודות.
מודה אני
בשנה וחצי האחרונות נשאלתי הרבה פעמים על האמונה והמלחמה. היו ששאלו אם האמונה לא נפגעת בעקבות השכול או בכלל ממתקפת הפתע הנוראית, היו ששאלו אם לאדם מאמין קל יותר לעבור את הקושי. התשובות לשתי הקושיות האלה ארוכות, רבות פנים, ומשתנות מפעם לפעם. אבל שמתי לב שאדם מאמין, אדם שמקיים מצוות, מתאמן בהודיה מאז שהוא קטן. וזה דבר שאי אפשר לקחת ממנו גם כשהוא מגיע לסף משבר.
תרגול ההודיה בונה רובד באישיות. זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר, באמירת תודה על הדבר הכי פשוט בעולם, שמלווה לעיתים בעצבים על השעה ועל העייפות: הקימה בבוקר. ההתעוררות גורמת גם לאלה שלא מחבבים בקרים, לעצור ולהגיד תודה על עצם הקיום. הוא לא מובן מאליו, ולא צריך מלחמה כדי להרגיש את זה. ההודאה נמשכת בתפילה ובברכות ובכל מיני הפסקות קטנות בזמן. הדלקת נרות שבת, כי הנה הגענו גם אליה וזכינו ליום של עצירה והתמלאות, וברכת הבנים, שבה מתפללים על הילדודס ועל הצלחתם אבל גם מרגישים אותם קרוב קרוב, ואומרים תודה עליהם. והבדלה, שבה מייחלים לשבוע הקרוב בציפייה.
תרגול ההודיה מתחיל כבר בבוקר, בתודה על הדבר הכי פשוט בעולם, שמלווה לעיתים בעצבים על השעה ועל העייפות: הקימה
הדברים הטובים, הקטנים, שנמצאים איתנו וסביבנו, לא מגיעים בפוזה מהממת ועוצרת נשימה, הם פשוט פה. ולפעמים מרוב שהם איתנו אנחנו לא רואים אותם, לא זוכרים שהם נותנים לנו כוחות ואנרגיה, שומרים עלינו ומגדלים אותנו. הורים, אחים, בני זוג, חברה טובה שנמצאת במקום הנכון, שכנה שתמיד מושיטה יד. וכשמרחיבים את המבט, עבודה ופרנסה, ועשייה שיש בה ברכה, ועמיתים שזורקים מילה טובה, ובית לגור בו גם אם הוא זקוק לשיפוץ או הרחבה, וכמובן שייכות לעם וקיומה של מדינה ועצמאות, ודווקא במשמעויות היומיומיות שלהם, של חג שמרגישים ברחוב כי פה זה ישראל, של אנשים זרים שאתה פוגש ויסבירו לך איפה הבניין שאתה מחפש, של מערכת בריאות ציבורית שאשכרה עובדת.
טוב שאנחנו מזכירים את הטל החמקמק, הכמעט בלתי נראה. טוב שאנחנו צריכים לזכור אותו ולהודות גם עליו בין ימי התשועה ההיסטוריים ואחר כך בימי הקיץ הארוכים והיבשים. בתוך אירועי הענק, בתוך השיאים הגדולים של חיינו, יש גם דברים קטנים שנותנים לנו חיים, כוחות ומשמעות. גם בזכותם, אולי בעיקר בזכותם, אנחנו כאן.
