"לא הכול נועד להיות שפיט": נאום השופט סולברג בטקס המינוי

ב־10 באפריל 1945, היום הזה ממש לפני 80 שנה, ימים אחדים לפני שחרור מחנה הריכוז ברגן־בלזן על ידי הצבא הבריטי, יצאה "הרכבת האבודה" מהמחנה מזרחה. אבודה – כי לא הגיעה ליעדהּ, נותרה בשליטת האס־אס, נתונה להפצצות מהאוויר של כוחות הברית, לחילופי אש בין כוחות הצבא הגרמני ובין הצבא האדום; ממערב התקדמו האנגלים, האמריקאים מדרום, והרוסים ממזרח. על קרונות משא של בהמות ופחם הועמסו 2,500 יהודים, חולים בטיפוס, בשחפת, תשושים ורעבים.

13 ימים נמשך המסע הקשה. רבים מתו. בין אותם יהודים שניצלו הייתה גם ילדה אחת בת עשר, יהודית ון־דייק שמה; לימים סולברג, לימים אימי היקרה. עוד יומיים, בליל הסדר, ימלאו לה תשעים. מזל טוב אימא. אבא חולה, אימא מטפלת בו במסירות, מוקפת באהבה, בילדים, נכדים ונינים.

חמישה ימים לאחר יציאת הרכבת האבודה מברגן־בלזן, הגיע הצבא הבריטי ושחרר את המחנה. בין המשחררים היה קצין בריטי, חיים הרצוג שמו, לימים הנשיא השישי של מדינת ישראל, אביו של יצחק הרצוג, הנשיא ה־11. כברת־דרך מופלאה עשינו מאז, מן השואה; כיחידים, כציבור, עם ומדינה. "נצח ישראל לא ישקר ולא יִנחם".

תודה לנשיא המדינה על דבריו הטובים; לנשיא בית המשפט העליון; לחברי וחברותי, השופטים והשופטות, ה"דימוסים" והצעירים; לחברי הוועדה לבחירת שופטים; תודה רבה למשפחתי היקרה – מאירה, בנות, חתנים, נכדים, אהובים, מקור כוחי. ברכת הצלחה לשופטים ולשופטות המתמנים, לכם ולמשפחותיכם.

היום, ערב חג הפסח, נזכור את הגאולה של אז, לפני כ־3,500 שנה. יציאת מצרים.

וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ… וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ־לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה.

ה' זכר את הבטחתו, "שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", והורה למשה רבנו:

אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה… וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

עד כדי כך היו שקועים בעבדות, שלא היו מסוגלים להקשיב, לתת את דעתם על בשורת הגאולה.

בליל הסדר נקרא בהגדה של פסח על כך ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בדורנו כדאי שנחשוב גם על הליקוי הזה, על "קוצר רוח ועבודה קשה". אנחנו מבינים שעבודת פרך קשה ומתישה יכולה להביא למצב שכזה. פחות אנחנו שמים לב לכך שקוצר רוח, אטימות, היעדר קשב, יכולים לנבוע גם משעבוד שאיננו פיזי. אולי זו העבדות המודרנית, שעושה אותנו משועבדים להלכי רוח, לערכים, להשקפת עולם, עד שאנו משוכנעים שזו חזות הכול, אין בִּלתה, ונאטמים לכל הלך מחשבה אחר, שונה. אנחנו קצת יותר מדי עסוקים בעצמנו, מזניחים את זולתנו. השעבוד הזה מקהה את המחשבה, מסנן מסרים, בונה מחיצות, מאיים לזרוע הרס, מונע מאיתנו לשמוע את בשורת הגאולה.

שופטים ושופטות, בשעה טובה ומוצלחת הצהרתם אמונים. חזקה עליכם שאינכם סובלים מקוצר רוח; לכולכם מזג שיפוטי, שאם לא כן, לא הייתם מתמנים. ובכל זאת, עבודה קשה הָיֹה תהיה.

בהקדמתו למשנה מדריך הרמב"ם את הדיין כך:

וצריך להיות מהדר בכל דיניו אחר פשרה, ואם יוכל שלא יפסוק דין כל ימיו, אבל שיעשה פשרה בין שני המריבים, הנה מה טוב ומה נעים; ואם אינו יכול, אז יחתוך הדין.

צאו וראו. פרח־משפטים. הצליח בלימודיו, הגה בתורה יומם ולילה, מילא כרסו בש"ס ופוסקים, למד שולחן ערוך, הוראה ופסיקה, הוסמך לדיינות, נבחר בוועדה לבחירת דיינים, ואז אחרי שהדיין החדש מצהיר אמונים בטקס בבית הנשיא, אומר לו הרמב"ם: אל תפסוק את הדין, תעשה פשרה. בהשאלה אליכם: הצלחתם בפקולטה, למדתם, חרשתם, עמלתם, התנסיתם בעריכת דין, הגשתם מועמדות, צירפתם קורות חיים, רשימת ממליצים, עברתם ועדת משנה, מרכז הערכה, נבחרתם בוועדה לבחירת שופטים, הצהרתם אמונים כאן בבית הנשיא, ועכשיו אומר לכם הרמב"ם, מוטב שלא תתנו פסק־דין אחד עד לפרישה, אלא רק תחתרו לפשרה. נבוכים?

הרמב"ם הוא מורה נבוכים: מחר־מחרתיים תדונו בסכסוך בבית משותף. דייר אחד "סיפח" לשטחו 4 מ"ר של גינה, או שניים וחצי מ"ר של מחסן, על חשבון הרכוש המשותף. שכנוֹ עצבני וכועס, "לא רואה ממטר", תובע במפגיע להחזיר את מצב הדברים לקדמותו. שנתיים מתקוטטים, ועכשיו באים לפניכם לבית המשפט. אתם רואים את קוצר הרוח. כל אחד מבעלי־הדין היריבים רואה רק את עצמו, אטום לאילוצי הזולת. אולי השכן זקוק לקצת שטח כדי להחנות בו עגלת נכים? אולי הוא מאוד רוצה ארבע אמות של דשא, ותמורתן יוכל לוותר על חלק מהגינה בפינה אחרת? אומר לכם הרמב"ם: תנסו לפקוח את עיניהם, שלא יראו רק את עצמם, שלא יהיו קצרי רוח. אולי באמת אין צורך לחתוך את הדין. לעיתים קרובות זה לא שחור ולבן, אפשר ליישר את ההדורים. במצב של קוצר רוח, לא רק במזג השיפוטי שלנו, השופטים, אלא אצל בעלי הדין – אנחנו צפויים להיכשל; לא נצליח לגשר ולא לפשר.

הנה מה טוב ומה נעים, אומר הרמב"ם, אם הצלחנו לשקף לבעלי הדין שעמדתו של כל אחד מהם איננה חזות הכול; שקוצר רוח פוגע לא רק בזולתו אלא גם בו עצמו, שפתרון מיטבי יושג במשותף. מבלעדי השיתוף לא נוכל להימנע מחשש שמא ואולי פסקנו שלא כהוגן, אולי לא הצלחנו לכוון לאמת ולצדק.

לא הכול שפיט

ככה זה כנראה לא רק באולם המשפטים אלא גם במחלוקת בין הרשויות – הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת; גם במחלוקת הנוקבת, השסע שאנו כולנו נתונים בו היום. מצב של "קוצר רוח ועבודה קשה", מונע מאיתנו לראות את התמונה בשלמותה; אנו זקוקים נואשות לאורך רוח ועבודה קשה; לא עבודת פרך, אבל כן עבודה מאומצת. אורך רוח יעשה את העבודה למוערכת ומועילה; לפתרון סכסוכים וליישור הדורים גם מחוץ לכותלי בית המשפט. בהסכמה. בהבנה. לא הכול נועד להיות שפיט. פסק דין הוא דיעבד שבדיעבד. מלכתחילה צריך כל אחד לפשפש במעשיו, לתקן את הליכותיו. "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". אין מנוס, צריך לזרוע בדמעה, במאמץ, בסבלנות; או אז, העבודה הקשה משתלמת: "נוצר תאנה יאכל פריה".

זה נראה קצת רחוק, אבל בהישג יד. אפשר להבחין ברוח ישנה־חדשה שמפעמת בנו בתקופה הזאת: גבורת חיילי צה"ל הלוחמים בחזית, וגבורת נשותיהם בעורף; אזרחים שמסרו נפשם להצלת זולתם; ואחרים, רבים, שנרתמים לסייע, להושיט יד, לתרום, לעזור, להזדהות; פצועים חפצי חיים, שסביבתם עושה הכול בכול מכול כול לרפואתם ולשיקומם; משפחות הנופלים, שהם ומכריהם מתמודדים בעוז עם השכול, כל משפחה לפי דרכה, בתמיכת הקהילה, בתעצומות־נפש; החטופים, הם וקרוביהם, שזעקתם הנוראה לחירות נשמעת מפי כול, מקצה העולם ועד קצהו; המפונים, שחייהם השתנו באחת לבלי הכר, וזוכים לתמיכה ולעידוד. עודנו נתונים במשבר איום ונורא, אבל הרוח היהודית־ישראלית מפעמת בנו; רוח של אחווה. זהו האור שבקצה המנהרה. האחווה תוכל לסייע לנו לצאת משעבוד מחשבתי, לא להיקלע לקנאוּת אדוקה, להשכין שלום בתוכנו.

פתחתי בשואה, אסיים בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל (הפטרת שבת חול המועד פסח), בַּרוּח הישנה־חדשה של זמן חרותנו. ה' מבטיח "הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם", ובפרק שלפני כן: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם". שנהיה, בעזרת השם, בני חורין, לא רק בגוף אלא גם ברוח, ונצא מעבדות לחירות.

נעם סולברג הוא המשנה לנשיא בית המשפט העליון; הדברים נאמרו במעמד מינויו לתפקיד, במסגרת טקס השבעת שופטים שהתקיים לקראת חג הפסח