ביום הראשון של סבב המילואים השני, קיבץ אותנו יוני המג"ד וביקש לומר כמה מילים לפני שעולים על הכלים. "כולנו מגיעים מתוך בתים ועיסוקים שרק התחלנו להרכיב מחדש מן השברים", פתח, "מזג האוויר הוא לא מה שהכרנו. אנחנו הולכים להזיע בטירוף. האזרחים שהסתערו עלינו פעם עם תרומות חזרו כבר לענייניהם. יש רק דבר אחד שנשאר בדיוק כמו שהיה: יש חיילים עכשיו בעזה שצריכים את האש שלנו. והם יקבלו אותה".
את יוני אני מכיר לא מהיום. קור הרוח והמקצועיות שלו היו העוגן שלי מאז תחילת המלחמה (גם כשהתנדבתי כבר בגדוד אחר, ונתקענו לפנות בוקר באמצע ירי חיוני, התקשרתי אליו). אבל לפני שהפך להיות מג"ד הוא היה מפקד הסוללה שלי. ואני יודע שיחד עם המקצועיות הנדירה פועם בו לב רגיש ומיוחד. אני זוכר איך הוא חתם את האימון הראשון שלו איתנו בהתנצלות על שלא הספיק לקיים שיחות עומק עם כולם, ונפרד כשהוא מצהיר ״אני באמת אוהב כל אחד מכם״.
ובשנים האחרונות, החל מתקופת הרפורמה, אני רואה איך המציאות בישראל הולכת ונהיית קשה לו. בשיחות מול כל הגדוד הוא שומר על ממלכתיות, ומדבר על כך שכל אחד חווה את הקושי במדינה מתוך הצד שלו. אבל אם תשבו איתו על כוס קפה שחור בכוננות עם שחר, תוכלו לשמוע את חוסר האמון בממשלה, את הפחד מן הכיוונים שתופסת המדינה, את התסכול שהוציא אותו (בתור אזרח) להפגנות בקפלן.
אבל שום דבר מזה, כפי שכבר אמרתי, לא נכנס לנאומים שלו. שבהם הוא רק חוזר באינספור וריאציות על המשפט ההוא מתחילת הסבב השני: הדבר היחיד שחשוב זה שיש לנו כוחות בעזה. אנחנו שלחנו אותם לשם. ואנחנו נישאר כאן בשבילם כל עוד הם צריכים אותנו.
הפעם האחרונה ששמעתי ממנו את הטקסט הזה הייתה כמה ימים לפני הפסח. על הבמה בטקס לכבוד סיום הסבב השלישי של הגדוד עמד גם מפקד האוגדה, ודיבר על זה שאנחנו חלק מסיפור של 3,500 שנה, שהחל בליל הסדר. דברים מרוממים ועמוקים. אבל יוני נצמד עדיין לאותו המסר: אני לא יכול לומר לכם מתי יקראו לנו פעם נוספת. יש רק דבר אחד שאני יכול להיות בטוח בו, בתקופה הזו של חוסר ודאות. שכאשר המסתייעים שלנו יצפו מאיתנו לעזרה, אנחנו לעולם לא נאכזב אותם.
האחריות הזאת מזכירה פתאום לכל הראשים המתפצלים שיש להם בעצם לב אחד. והלב הזה, יוני שב ומזכיר לכולנו, פועם ברגע זה בעזה
לרגע קצת תהיתי. אני מכיר את יוני. הוא אדם עמוק ומשכיל וחכם. יש הרבה דברים אחרים שהוא יכול לומר לנו בערב ליל הסדר. ואז הבנתי שהכוחות שנמצאים בעזה הם לא רק חובה מוסרית מבחינתו של יוני, הם משענת. כי יוני לא נמצא עכשיו בליל הסדר. הוא נמצא כבר, ברוחו, בליל שביעי של פסח. כשענן וערפל, ורוח קדים עזה, והיעדים כבר לא ברורים ושוררת מבוכה גדולה. המפרשים מתקשים קצת להבין את ההנחיה של א־לוהים למשה, "דבר אל בני ישראל ויסעו" – איך בדיוק זה יעזור? אתה לא צריך קודם כול לתת להם מתווה? יעדים? תוכנית ליום שאחרי?
אבל ברגעים של שבר קיומי, של ארבע כתות שעומדות על הים וכולם צועקים אלו על אלו, מה שיגייס אותנו וישיב אותנו לאיזון זה לא הסבר מלומד על מה שהולך לקרות בים. מה שאנחנו צריכים זה מישהו שילך קדימה. שנחשון בן עמינדב יקפוץ פנימה, וכשנראה את המים מגיעים לו לצוואר לא נוכל להשאיר אותו לבד ונקפוץ לים יחד איתו.
הביטחון יגיע לא מתוך הבנה של תמונת המצב האסטרטגית אלא מן הידיעה הברורה שיש לנו אחריות למי שהתחילו כבר לנסוע. והאחריות הזאת מזכירה פתאום לכל הראשים המתפצלים שיש להם בעצם לב אחד. והלב הזה, יוני שב ומזכיר לכולנו, פועם ברגע זה בעזה.
יהודה עמיחי כתב שמי שעבר בים סוף בבקיעת הים ראה רק את הגב המזיע של ההולך לפניו. עמיחי כותב את זה כאילו מדובר בהחמצה. כאילו הגב של האדם שלפנינו מסתיר מעינינו את גודל השעה. אבל לפעמים הגב הזה, החשוף לפגיעה, הוא כל מה שאתה צריך כדי לדעת שאתה חייב ללכת אחריו, גם אל לב הים שעדיין לא נבקע.
