בתום השואה הוביל המשורר אבא קובנר תוכנית נקם גרנדיוזית של פרטיזנים וניצולי שואה. בין השאר, הם תכננו להרוג מיליוני גרמנים על ידי הרעלת מקורות המים שלהם. אנשי הקבוצה הצליחו להסתנן כעובדים למכוני המים של המבורג ונירנברג; ובתוך שפופרות של משחת שיניים הבריחו לגרמניה רעל להריגה וזהב למימון. תוכנית הנקם נכשלה, כידוע; אך כאשר נודעה ברבים לא פגעה במעמדו של אבא קובנר בתוך הציבור הישראלי, ואף לא בקיבוצו ובתנועתו, השומר הצעיר. כולם הבינו שמי שחי את הזוועות ההן צפוי להגיב בדרך לא מנומסת. טוב שהנוקמים לא הצליחו לחסל כך מיליוני פעוטות גרמניים; אך האם אפשר להאשים אותם על שחלמו נקם?
את טביעת המצרים בים סוף מלווה מדרש הומניסטי נודע: "באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא. אמר להם: מעשה ידיי טובעין בים, ואתם אומרים שירה לפניי?!" (סנהדרין לט). את המדרש הזה מלווה סבך גדול של נוסחים סותרים, שחלק מהם מבטלים לגמרי את העוקץ ההומניסטי שלו. אך גם אם נתייחס לנוסח המקובל, כדאי לזכור שתי עובדות: ראשית, שבכל זאת הטביע ה' את המצרים בים סוף, אף שלא ראה בזה סיבה למסיבה; ושנית, שאומנם המלאכים שתקו, אך בני ישראל עצמם אמרו באותה שעה בהנהגת משה את השירה הנשגבת ביותר שבתורתנו – ואיש לא העלה על דעתו להשתיקם. מה שאומר שאולי מלאכים יכולים להתגבר על השנאה לאויב אכזרי, אך לא בני אדם.
בחודשים האחרונים אני רואה שחוגים מסוימים מעקמים את אפם לנוכח השנאה שמגלים הישראלים לתושבי עזה: איך ייתכן שכל כך הרבה ישראלים מזדהים עם תוכנית טראמפ? איך ייתכן שהישראלים מסרבים להטות אוזן לסבלם של ילדי עזה? איך אפשר להסביר את האדישות הזו למצוקה אנושית?
אני מכבד את הרגישות המוסרית שלהם, אך חושב שהתשובה לתהייתם היא פשוטה. בני ישראל אמרו שירה על טביעת המצרים בים סוף, משום שעדיין זכרו איך רצחו המצרים בשמחה ובצהלה תינוקות עבריים במיתות משונות. אם אדם ראה את כל הזוועות ובכל זאת נותר רגיש לסבל הרוצחים ובני עמם, אפשר להסביר בשתי דרכים את רגישותו הייחודית: או שהוא מתקרב לדרגת מלאך, המסוגל לרחם גם על עם הרוצחים; או שהוא לא מספיק מזדהה עם הסבל הנורא של בני עמו שלו. ייתכן שהמבקרים המוסריים מבני עמנו הגיעו לדרגת מלאכים; אני לא הגעתי.
במילים אחרות: אני מסתייג מהביקורת המוסרית על אדישות הישראלים לא כל כך בגלל העמדות המוסריות שהיא מביעה, כמו בגלל עצם הנטייה הנפשית שהיא מבטאת. אם נעזוב את פסח ונעבור לפורים, הרי שהשמצה רווחת מתארת את המועד הזה כחגיגה של טבח באויבי היהודים. זהו שקר גמור, שהרי היהודים רק התגוננו בפני הג'נוסייד שניסו אויביהם לחולל בהם. הם נקהלו ועמדו על נפשם, "לשלוח יד במבקשי רעתם". יתר על כן: פורים אינו מציין את יום המלחמה, אלא את יום המנוחה והשמחה שבא למחרתו. ואף על פי כן, יש להודות שגם בפורים מצאנו שמחה פשוטה בעקבות נפילת אויבינו – בלי שום הסתייגות ממנה. הגמרא במסכת מגילה אף הסבירה שלא על אויבים כאלו מדבר הפסוק "בנפול אויבך אל תשמח". האם נצטער על גורלם של צוררים שזממו להשמיד, להרוג ולאבד אותנו? מי מאיתנו שאינו מלאך, חוגג בשמחה הן בפורים והן בפסח את תבוסת אויבינו.
את הדו"ח המקיף ביותר עד כה על טבח שמיני עצרת כתבו חברי פרלמנט מבריטניה. יש בו 315 עמודים, והוא מגדיר את הטבח כך: "ברבריות סדיסטית, שלא נראתה בהיסטוריה העולמית מאז טבח נאנג'ינג ב־1937". אם זוכרים אילו דברים עבר העולם מאז 1937, הרי שגם אם יש כאן הפרזה מעטה, אפשר להתחיל להבין את עוצמת הזוועה שהמילים הללו מביעות.
לא רבים מתושבי עזה הם חפים מפשע. זקנים הרי דידו לאיטם מעזה לחורבות קיבוצינו כדי להשתתף כמיטב יכולתם בטבח; והמונים צהלו שוב ושוב מסביב חטופינו וניסו להשפילם. אכן, התינוקות העזתים ודאי לא חטאו, ובשום אופן לא נרצה לפגוע במכוון בהם או בחפים מפשע אחרים. אך אני מודה ששנתי אינה נודדת בגללם, ולא להם מוקדשות דמעותיי. מספיק לילות נדדה שנתי מסיבות אחרות, ובנוגע לבכי – חוששני שנגמרו לי הדמעות.
