כמו שני משוגעים

כמו בשבועות הקודמים, גם השבוע אביא בפניכם סיפור מופלא נוסף של ר' נחמן מברסלב, סיפור התבואה המשגעת:

שפעם אחת אמר המלך לאהובו, השני למלך: "באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל תבואה שיגדל בשנה זאת מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע. אם כן תטכס עצה". וענה [השני למלך]: "אם כן יכינו בעדם תבואה, שלא יצטרכו לאכול מהתבואה הנ"ל". וענה לו המלך: "אם כן שאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע אז יהיה להיפך שאנחנו יהיו המשוגעים. ולהכין בשביל כולם אי אפשר. על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל רק זה, שנסמן סימן על מצחינו שנדע עכ"פ שאנחנו משוגע, שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע מהסימן שאנחנו משוגע (ספר סיפורים נפלאים, ירושלים תשל"ב, עמ' כז־כח).

תגובתם האינסטינקטיבית של חכמים רבים הייתה לקשר סיפור זה המיוחס לר' נחמן לבעיית היחסיות של השיגעון. לדעתם אין לשיגעון הגדרה עצמית, והוא אינו אלא תוצאה של חריגה מהנורמה החברתית. מכאן, שההימנעות מאכילה מהתבואה החדשה לא תועיל כלל. מעמדם של המלך והשרים ייקבע לא בגין סיבות מהותיות, אלא בהתאם לחריגה מן הנורמה הכללית.

נראה לי שאילו הסיפור היה מסתיים כאן, היה פירושם של חכמים אלה מוצלח. אלא שיש המשך לסיפור. המלך מחליט אמנם לאכול מן התבואה החדשה אלא שהוא מוסיף סימן כדי להיות מודע לשיגעונו. פרט זה מגלה לנו משמעות חדשה לחלוטין בסיפור, ולדעתי הסיבה שבעצם איננו מבינים נכונה את הסיפור נעוצה בעובדה שבגאוותנו אנו מתעקשים לפרש את הסיפור מנקודת מבטו של ה"בריא" שאיננו משוגע. אלא שעלינו לשנות לחלוטין את הפרספקטיבה: המשל מהתבואה מסופר לכאורה כמשהו שעתיד לקרות ולכן בטוחים אנו שהסיפור והשאלה היוצאת ממנה הם עניינים של העתיד – טרם הגעת השיגעון. אולם זאת טעות! אנו מצויים כבר לאחר שאכלנו מהתבואה. אנו משוגעים, הדבר היחידי שנותר לנו הוא להיות מודעים לסימן המוטבע בנו המעיד שאנו משוגעים.

סוד הסימן

אם כן, כיצד ניתן להבין סיפור חסידי זה? המשוגע חי בעולם בלתי־ריאלי. יש לו עולם משלו שאיננו מתאים לאמות המידה האוביקטיביות של העולם הריאלי. הסיפור מנסה ללמד אותנו שבעצם כולנו משוגעים. במילים אחרות, כולנו חיים בעולם של תופעות, עולם של תדמית או תרמית. אמנם יש  הבדל בינינו לבין זה המכונה על ידינו "משוגע", אך זהו רק הבדל ברמת האי־ריאליות, לא הבדל מהותי. עולם התדמית של המשוגע הוא אישי, סובייקטיבי. עולם התדמית שלנו הוא קולקטיבי, כלל־סובייקיטיבי. אך אין זה גורע ולא כלום מהיותו אשליה גרידא. אין אנו יכולים לברוח מתדמית זו, כשם שאין אנו יכולים לפעמים להתעורר מחלום בלהות. כך גם תדמית העולם שלנו, עם כל ההנאה שבה, ועל פי רוב דווקא עם הסבל הכרוך בה – זאת עבורנו הריאליות עצמה.

ייתכן שיש הזדמנויות יוצאות מהכלל להתיר את עצמנו מבית אסורים זה, כך סבורים אלה המדברים על מיסטיקה חסידית. אולם דברי הסיפור אינם מתייחסים לאפשרויות כאלה. אנו נדונים לשיגעון ללא מנוס. נשארת בידינו רק אפשרות אחת, והיא סוד הסימן – אכן יכולים אנו להגיע לתודעת היותנו משוגעים. אין אנו יכולים להינצל ממצב שגעון זה, אולם יכולים אנו להיות מודעים לו. יכולים אנו לדעת שעולמנו עולם של תדמית ותרמית הוא. זו לדעתי מטרת הסיפור שלפנינו, וזהו בעצם גרעינו של כיוון שלם בתורת החסידות, שמזמן לא הרבו לעסוק בו – תורת ההסתרה: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר", כפי שכתבתי ברשימה הקודמת. אכן, קיימת הסתרה כפולה בעולם: הראשונה  היא הסתרת הקב"ה בעולם, השנייה היא הסתרת ההסתרה, עד שאין הבריות יודעות שהיא מתרחשת – זוהי הסתרה מסדר שני הגורמת לכך שאנו לא מבינים שהקב"ה אכן עומד בהסתר מאחורי העולם. אולם על ההסתרה השנייה ניתן להתגבר. וזאת רצתה החסידות לעשות.

הגלות כחלום

עתה, ננסה לחבר למה שראינו עד כה גם קורטוב של גישה קבלית־חסידית הממשיך רעיון נפלא זה. נעשה זאת בעזרת "דגל מחנה אפרים" (פרשת מקץ), ספרו של רבי משה חיים אפרים מסידילקוב, מסופריה הראשונים של החסידות ונכדו של הבעל שם טוב (1748־1800). נתייחס לדבריו על הפסוק הקלאסי מקובץ שירי המעלות שבתהילים (קכו, א): "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". משמעות הדברים לכאורה ברורה; הגאולה תיראה כחלום, לא ניתן יהיה להאמין שזאת מציאות ולא חלום. אך רבי משה אפרים מפרש את הפסוק בצורה אחרת, מפתיעה: "היינו כחולמים" לא מתייחס לגאולה אלא דווקא לגלות: "שהגלות נמשל לחלום". ויורשה לי להוסיף: על פי רוב, חלום בלהות. הגלות מתוארת כאן כשינה:

ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. יש לבאר דידוע שהגלות מכונה בשם שינה, והיינו הסתלקות והסתרת פנים של השם ח"ו… והגאולה הוא כשהשם מגלה עצמו על ידי התורה, על דרך התעוררי התעוררי כי בא אורך, היינו שיתעורר מן השינה כי בא אור התורה והתגלות הש"י כביכול על ידי אור התורה שמאיר למשתדלים בה.

לאחר מכן מוסיף ר' אפרים דברים ברורים יותר:

שהגלות נמשל לחלום, כמו שנאמר היינו כחולמים, והענין הוא כמו בשעת השינה אדם רואה בחלום דברים המדומים שהם שקר, כי ענין חלום הוא דבר המדומה ואינו אמת, כך הוא ענין הגלות בכלל, דומה לשינה וחלום, שבלתי ידוע מה הוא ענין האמת והתכלית האמיתי, והוא רק דברים המדומים שלכל אחד דומה לו שהוא אמת… והגאולה היא שה' יאיר עינים שהכל יראו מה הוא האמת הגמור ויצאו מן הגלות שהוא השקר.

לסיום הערותיי על החלום בחסידות, אביא שורה אחת מהשיר "שוממתי ברוב יגוני…" של ר' שלמה אבן גבירול, שיר שהוכנס לסליחות  האשכנזיות של היום הרביעי לעשרת ימי תשובה ובו קוראים אנו: "אוי כי יבוא יומי \ אזי איקץ מחלומי \ ואשובה אל מקומי".