כחלק מפסקול יום השואה המתקרב נשמע לא פעם בתחנות הרדיו השונות את "הליכה לקיסריה" (או בשמו העממי, "א־לי א־לי"). אם לא ברדיו אז בטח באיזה טקס, אם לא בטקס – כנראה פשוט בהדהוד עמוק בראש, כזה שלא מרפה בקלות.
יש שירים שמתפוגגים בתוך העשן של התקופה שבה נכתבו, ויש שירים שנשארים, כמו תפילה שממשיכה להדהד גם כשכבר אין קירות שיחזירו את ההד. כזה הוא השיר של חנה סנש – שיר שכבר יותר מ־80 שנה מצליח לגעת בלבבות, גם בלי להזכיר את המילה "שואה" אפילו פעם אחת. הטקסט הזה, בן ארבע שורות בלבד, נכתב בארץ ישראל בשנת 1942. סנש הייתה אז רק בת 21, בת לניצולים מהונגריה, שכבר החלה לפעול במסגרת ההכשרה הקיבוצית וכתבה שירה בעברית צלולה ופיוטית יוצאת דופן. המילים – "א־לי, א־לי, שלא ייגמר לעולם // החול והים, רשרוש של המים // ברק השמיים, תפילת האדם" – הן כמעט שיר טבע. תפילה אישית, בלי דתיות מכבידה, בלי פאתוס, רק בקשה צנועה: שהעולם יישאר. שהיופי לא ייגמר.
אבל היופי נגמר, או לפחות לכותבת האמיצה שלו. רק שנתיים לאחר מכן, סנש צנחה חזרה לאירופה בשליחות כצנחנית פלמ"ח במסגרת המאבק בנאצים, נתפסה, עברה עינויים ונרצחה על ידי המשטר ההונגרי. היא בת 23 במותה. ובאיזו אירוניה נבואית, המילים השקטות שכתבה בארץ הפכו דווקא אחרי מותה להמנון של יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לא שיר שואה — שיר של חיים שנגדעו.
גם הלחן של דוד זהבי מ־1945 משתלב באותה הרוח: פשוט, ישראלי, כמעט שיר ילדים, ובכל זאת כואב. כמו קדיש שהולחן לצלילי רשרוש גלים. מאז, כמעט כל זמרת עברית ביצעה את השיר הזה — מרים אביגל, יפה ירקוני, גלי עטרי, וזכורות במיוחד צילה דגן ונתנאלה (שהביצוע שלה אף נכלל בפסקול הסרט "רשימת שינדלר" של סטיבן ספילברג משנת 1993). כל אחת מהן מביאה את הפירוש שלה, את הקריאה האישית מתוך השורות הפשוטות לכאורה.
אבל למה דווקא השיר הזה הפך לכל כך מזוהה עם יום השואה? אולי משום שהוא בדיוק אינו שיר על מוות — הוא שיר על חיים. החיים שהיו יכולים להיות. הקיבוץ, המים, האופק, התקווה.
הליכה לקיסריה אינו שיר של תיעוד, אלא של געגוע. והוא מהדהד לא רק את מה שקרה – אלא את מה שלא קרה. את השירים שלא נכתבו, הנגינות שלא נוגנו, הנשמות שלא נולדו. בתוך ים השירים שמנסים להכיל את גודל האסון, זהו שיר שבולט דווקא בצניעותו. הוא לא מדבר בשם עם, לא צועק ולא מוכיח. הוא לוחש. אולי בגלל זה הוא ממשיך להישמע אמיתי גם לדורות הלאה, שנולדו הרבה אחרי – כי הכאב, בפשוטו, נוגע לכולם.
ביום השואה, בין טקסים וסיפורים קשים לתפיסה (בנוסף לאלה שנוספו אלינו לצערנו מאז אותה שבת באוקטובר) כדאי אולי גם לעצור רגע. להקשיב לשיר הזה לא כפריט היסטורי, אלא כפיסת נשמה. לקרוא את המילים. לשמוע את הלחן. בתוך המציאות הכואבת ומלאת הגעגועים שבה אנו נמצאים לצד תקווה גדולה, יש משהו בחזרה אל הקלאסיקה הזאת שייתן קצת רוח במפרשים, ביטוי בכמה שורות "פשוטות" שיגידו הרבה יותר מכפי שניתן לכמת במילים. ובעיקר לזכור את מה שחנה סנש ביקשה וכה חשוב לזכור גם כעת: שהחיים לא ייגמרו.
פסקול בסלון
גילוי נאות – כותב שורות אלה אומנם אינו שותף ישיר בפרויקט המומלץ, אך הוא כן חלק מבית גלגלצ. האלבום "פסקול שלישי" שנוצר יחד עם מיזם "זיכרון בסלון" מ–2023, כולל 14 שירים מקוריים שנכתבו בהשראת סיפוריהם וחוויותיהם האישיות של שורדי שואה שאיתם נפגשו אמנים רבים ובהם ריטה, דורון מדלי, הראל סקעת, יונתן רזאל, האחיות כרקוקלי ועברי לידר.
