לשמועות על פגיעות מיניות טקסיות במגזר הדתי נחשפתי כבר לפני יותר משנה וחצי. כמה נשים בפייסבוק כתבו על כך שוב ושוב, ואפילו תכננתי להיפגש עם אחת מהן כדי לתהות על העניין מקרוב ולראות אם יש דרך או צורך להעלות את הנושא למודעות הציבורית דרך כתבה.
אלא שאז התרחשו מאורעות 7 באוקטובר וטרפו את כל התוכניות של כולנו, ביניהן גם את זו. אני מודה שבמבט אחור זה כנראה היה גם תירוץ מצוין לאפשר לנפש שלי לברוח מהסוגיה.
בשבועיים האחרונים קרו שני דברים שפרצו את מחסום השתיקה היחסי: האחד הוא כתבה של נעם ברקן בישראל היום, והאחר הוא עדות וידאו מצולמת של בתה של אשת ציבור בכירה, שהתלוננה על פגיעה מינית מצד הוריה. פרטי הבדיקהנמצאים תחת צו איסור פרסום.
מאז פרץ השיטפון. עוד ועוד עדויות של נשים, בדרך כלל יוצאות המגזר הדתי־לאומי או החרדי, כתבו וצילמו את עצמן כשהן מספרות על פגיעות מיניות טקסיות מחרידות שנעשו בהן כשהיו ילדות קטנות. נייר העיתון אינו סובל את רוב הדברים שמתארות הנשים הללו, והנפש לא מסוגלת להכיל אותם. בתמצית, מה שעולה מהעדויות הוא שטקסים מיניים שבהן ילדות ונערות עוברות התעללות בלתי נתפסת התרחשו ומתרחשים בלא מעט בתי כנסת וקהילות, כולל ביישובים ביהודה ושומרון.
בשבוע האחרון ניסיתי להסביר לעצמי מדוע אני כל כך מתקשה להאמין לדברים הללו. קחו למשל סטייה מינית חמורה ואיומה כמו זואופיליה (משיכה לבעלי חיים). אם אשמע על מקרה כזה אזדעזע, אבל לא אוכל להגיד שלא שמעתי עליה מעולם.
פגיעות מיניות טקסיות, לעומת זאת, הן משהו שעד לפני שנה וחצי בכלל לא ידעתי שהוא קיים. זה אירוע מטורף שנשמע כאילו נלקח מרצפת חדר העריכה של הסדרה "בלש אמיתי", על איזו חבורה מטורללת בדרום האמריקני העמוק או באיזה אתר קראוונים צועני נידח בבלקן. גם שם זה נשמע לא הגיוני. אבל אצלנו? איך יכול להיות שאיש לא שמע, ראה או דיווח?
כמעט חמישים שנה אני חי בתוך המגזר הדתי בישראל, ומעולם לא שמעתי אפילו על האפשרות הזו, שבה – אם מצרפים את העדויות שנחשפו כאן בשבועיים האחרונים – משתתפים (או לכל הפחות השתתפו בעבר) בטקסים כאלה עשרות אם לא מאות אנשים. כשמוסיפים לכך את הטענה שנשמעת בחלק מהמקרים, כאילו הזוועות הללו צולמו והופצו לכל המרבה במחיר, התהייה הולכת ומתגברת.
איפה העדויות ואיפה העדים? איפה קצה החוט שייתן רמז למשהו קונקרטי שאפשר לשים עליו את היד ולהגיד הנה תראו, זה קרה באמת ולא זיכרון מהונדס?
השיא הגיע בימים האחרונים: שחקנית יוצאת המגזר החרדי פרסמה סרטון ארוך שבו פירטה את חוויותיה הנוראיות מילדותה.
הנה ליבת הדברים, בקיצורים הכרחיים: "נפגעתי על ידי ההורים שלי… אני זוכרת עם אבא שלי טקס בגן כשהגן היה ריק, אבא שלי וחברים שלו, אבל רוב התקיפות מהסוג הזה היו על ידי אנשים זרים שפשוט היו חוטפים אותי ברחוב… אני זוכרת את עצמי ילדה קטנה שפותחת את הדלת, הולכת לגן ויודעת שזה ג'ונגל, שיש מצב שזה יקרה גם היום.
"היו חוטפים אותי כל כך הרבה פעמים, פשוט מגיע מישהו מאחוריי, תופס אותי, אני מנסה להתנגד, מנסה לברוח ממנו – אבל הוא פשוט נותן לי סטירה באמצע הרחוב כדי שאפסיק. אנשים מסביב מסתכלים, רואים שזה לא אבא שלי וממשיכים הלאה… זה היה קורה בכל חור, לכל מקום שהלכתי, כמעט כל אדם שהכרתי… הייתי יכולה לעבור ליד חורשה קטנה ופשוט לראות שם אדם שוכב על תינוקת. זה מחזה שהייתי רואה אותו כל כך הרבה".
בנקודה הזו מתחילה הבעיה: כמעט כל העדויות בנושא הפגיעות הטקסיות חוצות בשלב מסוים גבול שבאופן אישי מערערות את האינסטינקט הראשוני לומר "מאמין לך". פעם אחת זה קורה כשמאשימים רב ידוע בציונות הדתית בפגיעות מיניות טקסיות, ואז טוענים שהוא בעצם סוכן נאצי רדום; בפעם אחרת זו טענה חמורה כלפי אישה שידועה במשך שנים ארוכות כמגינה על נפגעות תקיפה מינית, לצד הכללתה במסגרת האנשים הרעים והרודפים; כך גם במקרה של השחקנית שיצאה בשאלה, שפרסמה הכול בשמה המלא, ובכל זאת החלטתי שבטור הזה לא יהיו שמות.
כן, היום אני מאמין שיש דבר כזה פגיעות טקסיות מיניות. יש יותר מדי עדויות וסימנים, גם בחברה הדתית־לאומית. מה ההיקף, מה התדירות? אין לי מושג. הלוואי שהכול ייפתח וכל האנשים שהתעסקו או עדיין מתעסקים בנשמות של ילדות ייתנו את הדין באופן החמור ביותר. ועדיין, יש מישהו שיכול להאמין לתיאורים שלפיהם בציבור החרדי חוטפים ילדות באמצע הרחוב על בסיס קבוע? שאפשר לראות בחורשה שסמוכה לשכונה חרדית "אדם שוכב על תינוקת"?
אני לא שופט אף אחת שעברה אפילו חלקיק של תקיפה שמתוארת במה שנחשפתי אליו בשבועיים האחרונים. כל תלונה וכל עדות כאלה חייבים להילקח ברצינות על ידי גורמי האכיפה והגורמים הטיפוליים. אם יש ניסיון של טיוח – חייבים לפוצץ אותו, ואסור להמשיך יותר לבטל את הדברים בנפנוף ידיים.
בד בבד, צריך לומר גם את זה: אנחנו חיים בעידן מוקצן ונטול מסננים, שבו כל אחד וכל אחת יכולים להעלות לרשת החברתית כל מה שירצו. זהו עידן שבו יש שנאה תהומית ומפחידה כלפי מגזרים באשר הם מגזרים, ושכל שמועה או סיפור הופכים לכלי נשק ציבורי רב עוצמה.
זה נושא שמחייב שיקול דעת, רגישות ושכל ישר – בדיוק מה שאין כשמערבבים רשתות חברתיות ושנאה. היזהרו לא ליפול לאחד משני צדי התהום הפעורה הזו.
