האם פעולותיהם של הטייסים שהפילו את הפצצות שחיסלו את חסן נסראללה וחבר מרעיו היו רצח? לכאורה כן. מעשיהם לא עמדו באמות המידה הקלאסיות של הגנה עצמית, שכוללות כוונה, אמצעי ויכולת. נסראללה עצמו לא איים עליהם ישירות, ולכן לא ברור שהייתה להם הצדקה להרוג אותו.
אפשר אולי היה למנוע את האיום ממנו בדרך אחרת, כמו נסיגה למשל. מנגד, מי שנכנס ביודעין למצב שבו הוא נאלץ לירות כדי לחסל את האיום לא נחשב כמי שמגן על עצמו.
בשלב זה הקוראים בוודאי שואלים את עצמם אם נטרפה דעתו של כותב המאמר. הרי נסראללה היה מנהיג ארגון טרור שעסק בלחימה מול ישראל, ולא גורם בסכסוך אזרחי פשוט.
זו טענה נכונה ביחס למהות הטיעון: זהו ניסיון להשליך מערכת מושגים אחת — משפט פלילי-אזרחי, במקרה זה — על מציאות שונה לגמרי. אויב איננו פושע, ופעולה נגדו אינה אכיפת חוק.
ובכל זאת, טיעונים ברוח זו נשמעים לא פעם בישראל. כך למשל היה במאמרו של פרופ' אבי שגיא, שתמך ב"מכתב הטייסים" — שבו דרשו החותמים להפסיק את הלחימה ולהחזיר את החטופים בטענה ש"המלחמה משרתת בעיקר אינטרסים פוליטיים ואישיים, ולא אינטרסים ביטחוניים". לשיטתם, "המשך הלחימה יביא למותם של חטופים, חיילים ואזרחים חפים מפשע, וכן לשחיקת המילואים".
ייתכן שהטענות הללו נכונות, ואולי גם לא. אבל שגיא מציג טענה מרחיקת לכת יותר: החותמים, לדבריו, אינם רק מביעים עמדה — הם מקיימים את חובתם האזרחית להתריע כאשר המלחמה “חרגה מגבולות המותר מוסרית ומשפטית". לשיטתו, מלחמת “חרבות ברזל" איבדה את צידוק ההגנה העצמית: “ההגנה העצמית שהושגה זה מכבר מאפשרת לעצור את המלחמה ולהיערך לאיומים עתידיים". במצב כזה, לדבריו, השאיפה ל"ניצחון מוחלט" הופכת את המלחמה לבלתי-צודקת. ניצחון, לשיטתו, הוא מונח השייך לשחמט או לכדורגל — לא למלחמות צודקות, שעקרונן העליון הוא הגנה עצמית.
גם שחרור החטופים, לשיטתו, מחייב את הפסקת הלחימה, כולל במחיר ויתור על הפלת חמאס. “השלטון", הוא כותב, “כורך את שחרור החטופים במיטוט שלטון חמאס", ובכך הופך את החובה הראשונה במעלה — הצלת החטופים — לעניין משני.
אם אכן לניצחון אין משמעות במלחמה, אולי יש מקום לגנות את וינסטון צ'רצ'יל על שהשתמש באות V לסימון ניצחון, או להמליץ לבריטים להחליף את שם ספינתו של הוריישו נלסון, HMS Victory, ל־HMS Unethical.
שגיא מייחס את עמדתו לאסכולת “המלחמה הצודקת" — תפיסה פילוסופית הדנה בתנאים המצדיקים מלחמה. אלא שבדור האחרון אימצה האסכולה הזו, לפחות אצל חלק מההוגים הבולטים שלה, גישה מנותקת למדי ממציאות של מלחמה מודרנית.
כך למשל, מייקל וולצר, מחבר הספר הקלאסי "מלחמות צודקות ולא צודקות", קבע שמבצע הזימוניות בלבנון — אחת הדוגמאות הממוקדות ביותר לשימוש מדויק בכוח צבאי — היה בלתי מוסרי. אומנם הזימוניות שימשו את פעילי חיזבאללה למטרות צבאיות, אך לדבריו העובדה שהתקיפות בוצעו כשהפעילים לא היו במצב לחימה אלא בביתם, בבית קפה או בשוק — הופכת את הפגיעה בהם לבלתי מוסרית.
לשיטתו, האיום שפעילי חיזבאללה יצרו, והסיכון הגבוה שישראל הייתה לוקחת לו חיכתה שיתמקמו בשדה הקרב, אינם מצדיקים את הפגיעה בהם בשעת רגיעה – ממש כשם שלא היה מצדיק פגיעה בקציני צה"ל כשהם שוהים בבילוי.
ההיגיון הזה רואה בטרור צבאות סדירים עם גבולות וזירות קרב ברורות — תפיסה מנותקת מכל מאפיין של לוחמת טרור.
הפילוסוף דיוויד רודין הרחיק לכת עוד יותר: לשיטתו, אין למדינה זכות להגנה עצמית אם זו כרוכה בפגיעה בחפים מפשע — אפילו אם מדובר בהגנה על ריבונותה או על המשטר שלה. רק במצב של “כוונה ג'נוסיידית" מצד האויב עומדת לקהילה זכות להגנה כזו.
הבעיה, כמובן, כפולה: ראשית, איך בדיוק ניתן לדעת מראש אם הכוונה כלפיך היא ג'נוסיידית? שנית, גם ההגדרה של רודין ל"כוונה ג'נוסיידית" נראית לעיתים גמישה למדי, ומנותקת לא פחות.
ההיסטוריה לא רלוונטית
דוגמאות אלו, על אף חילוקי הדעות החריפים בין מחבריהן, ממחישות את הסכנה שבהצגת סוגיות מורכבות – מוסריות ואסטרטגיות – כעניין של “אתיקה" ועקרונות בלבד. הן גם מדגישות עד כמה גישה כזו נשענת על הנחות יסוד השונות בתכלית מאלה המקובלות לגבי מהות המלחמה.
בראש ובראשונה, טיעונו של שגיא מניח שאנו יכולים לדעת בוודאות מה תהיה התוצאה של כל פעולה, ואיך נכון להיערך לאיומים עתידיים. אם כך, ניתן לקבוע שההגנה העצמית “הושגה זה מכבר", ואין עוד הצדקה למלחמה לצורך מניעת איומים עתידיים. ישראל, לשיטתו, יכולה ואף צריכה לסגת, להפסיק את הלחימה ו"להיערך". אין כל בעיה, לכאורה, לאפשר לאויב להתאושש ולקחת מחדש את היוזמה.
אבל קרל פון קלאוזביץ, ההוגה הבולט ביותר שעסק בתורת המלחמה, הגדיר אותה כ"ממלכת אי־הוודאות". לשיטתו של שגיא, לעומת זאת, המלחמה היא ממלכת ודאות גמורה. תמיד ניתן לדעת כיצד להגן על האזרחים, ואין כל הצדקה מוסרית או מבצעית להמשיך להילחם לאחר ש"כוונת ההגנה" מולאה. ההיסטוריה, שמלאה בדוגמאות של אויבים שהתאוששו לאחר תבוסות קשות והכריעו את יריביהם, אינה רלוונטית בתמונה הזו.
קשה לחשוב על סנגוריה מובהקת יותר ל"שיטת הסבבים" — אותה גישה שרבים בישראל תולים בה את קריסת ההרתעה שהובילה לאירועי 7 באוקטובר. לפי אותה תפיסה, כל ניסיון לשבור את השיטה, להכריע את חמאס או לשנות את מאזן הכוחות איננו מוסרי. כל עוד לא הושג הסדר מדיני, ההכרעה הצבאית איננה לגיטימית.
תורת הלחימה הצה"לית, לעומת זאת, מכירה בכך ש"חזקה על קו המגע שייפרץ" — כלומר, שהאויב חושב, פועל, ובעל יתרונות משלו, ולכן בהכרח יצליח לפרוץ קו הגנה. אך לשיטת שגיא, אין בכך צורך: העיקרון צריך להתעדכן ל"חזקה על קו המגע שייפרץ – אלא אם ניערך נכון".
לפי היגיון זה, גם לארה"ב לא הייתה הצדקה להמשיך במלחמה נגד יפן לאחר קרב מידוויי באמצע 1942, שבו נשברה תנופת ההתקפה היפנית. לפי שגיא, די היה בכך כדי לקבוע ש"הושגה הגנה עצמית המאפשרת היערכות חדשה", וניתן היה לסיים את המלחמה, אולי בין היתר גם כדי להימנע מהפצצת ערים יפניות.
אם “השימוש הלגיטימי היחיד במושג ‘ניצחון' במסגרת מלחמה צודקת הוא עמידה במשימת ההגנה", כפי שטוען שגיא, הרי שגם הצהרתו המפורסמת של פרנלקין רוזוולט מ־1943, כי ארה"ב לא תסתפק בפחות מ"ניצחון מוחלט", איננה מוסרית. גם כאן, לפי אותה גישה, ניתן היה להסתפק בסילוק האיום הישיר, כגון הצוללות הגרמניות, ולא לפעול להשמדת מכונת המלחמה הנאצית.
הגישה הזו מביאה לעיתים גם לתובנות תמוהות ברמה הטקטית. כך למשל, פרופ' אסא כשר טען כי “ביטוי של סכנה הוא עובדתי, מקצועי ואובייקטיבי… תחושת סכנה אישית אינה מספיקה כדי להרוג מישהו". אולם במצב של מלחמה הסכנה מובנית, וההחלטות מתקבלות לעיתים בשברירי שנייה. הדרישה לוודאות מוחלטת מנותקת מהמציאות, ולעיתים אף מסוכנת.
חשוב להבהיר: גם אם יש מקום לבקר את אופן ניהול הלחימה בפועל, אין בכך כדי לשלול את מטרותיה או את צדקתה. מדיניות עשויה להיות מוצלחת ולא מוסרית, או ההפך הגמור. אבל זיהוי הכישלון כעדות לאי־מוסריות מוביל לאותה תפיסה של שליטים סינים קדומים, שהוציאו להורג מצביאים לאחר כישלון בקרב מתוך ההנחה שהכישלון מעיד בהכרח על לקות מוסרית.
הנחת יסוד נוספת היא שהצידוק היחיד למלחמה הוא הגנה עצמית. שגיא סובר כי "ניצחון אינו מצדיק הפעלת כוח", אך כמעט איש לא חושב שיוצאים למלחמה רק כדי לנצח. במרבית המקרים, ניצחון הוא אמצעי להשגת תכליות. ניצחון כשלעצמו איננו היעד, אך בלעדיו לא ניתן להגשים יעדים אחרים.
טענה זו מובילה גם להנחה מסוכנת נוספת: שיש פתרון אחד בלבד שהוא מוסרי, וכל סטייה ממנו איננה רק שגויה – אלא בלתי מוסרית. אם כך, כל פעולה שחורגת מהגנת קיום מיידית של אזרח מוגדרת כפסולה.
הוגים מסוימים כבר הרחיקו לכת וטענו שלמדינה או קהילה אין זכות להגנה עצמית אלימה אלא מול איום ג'נוסיידי בלבד. וולצר ושגיא אולי לא הלכו רחוק כל כך, אך הם מדמים את ההגנה העצמית של מדינה לזו של אדם פרטי בקנה מידה רחב.
לכן, מבחינת שגיא, למדינה חלה חובת הגנה עצמית מיוחדת על החטופים, שאינה ניתנת לאיזון מול שיקולים אסטרטגיים אחרים. בחירה בפעולה צבאית על פני שחרור חטופים אינה מוסרית, גם אם המדינאים סוברים שטובת המדינה מחייבת אותה.
באותו אופן, וולצר קבע כי מבצע הזימוניות בלבנון אינו מוסרי משום שפעילי חיזבאללה לא היו באותו רגע בתפקיד, ולכן לא היוו “איום מיידי". אך מדינות אינן פועלות כהעתק של הפרט, והן נדרשות לקבל הכרעות אסטרטגיות – גם במחיר של פגיעות שנחשבות לא מוסריות בקנה מידה אינדיבידואלי.
הדוגמה הקלאסית היא זו של החשמן רישליה מהמאה ה־17, שתמך בפרוטסטנטים – אויבי דתו – משום שהאינטרס של צרפת גבר על ההשתייכות הדתית. כפי שאמר: “האדם הוא בן אלמוות, גאולתו בעולם הבא; המדינה איננה בת אלמוות, גאולתה עתה או לעולם לא".
ההבחנה בין אדם פרטי לבין מדינה הייתה מקובלת על רוב הוגי הדורות, אך מי שרואה במלחמה אוסף של הגנות עצמאיות על אזרחים מגיע למסקנה שלפיה כל פעולה חייבת להיות מיידית, הכרחית ונעדרת כל חזון לעתיד.
לפי גישה זו, אפילו חילוץ של חטופים אסור אם היה כרוך בסיכון חייהם. כל מבצע צבאי, כל עוד אינו מציל את החטוף מיד, אינו מוסרי. כך גם מבצע יונתן עלול, במסגרת השיח הזה, להיחשב לפעולה שאינה אתית.
שלישית, גישה זו מבקשת לבטל את האסטרטגיה לטובת עקרונות מוחלטים. אסטרטגיה, במהותה, עוסקת בבחירה בין חלופות, לעיתים רעות. אך האתיקה שמציעים הוגים אלו מדלגת על הדילמה, ומציגה את עמדתה במונחים מוחלטים של “טוב" ו"רע". זו גישה המזכירה לעיתים מגמות דתיות, המבקשות לאסור באופן מוחלט כל מה שנתפס כשלילי.
כך למשל, האמירה כי הניסיון של ישראל לשלב בין שחרור החטופים להכרעת חמאס הוא מעשה שבו “פוגעים המדינה וצה"ל בהחלת עיקרון ההגנה העצמית על החטופים", אינה מתמודדת עם שיקולים אסטרטגיים. היא קובעת שמדובר בהפרת עיקרון מוסרי מוחלט. כשמעמידים עיקרון או “זכות" במעמד מוחלט, לא ניתן עוד לשקול מולו שיקולים אחרים. עקרונות הנתפסים כ"שלנו" הופכים לחוק מחייב, אך עקרונות שמנוגדים לעמדה זו (כמו רעיון ה"ניצחון") אינם נחשבים עקרונות כלל, או נפסלים מיסודם.
תיאוריית הרגל הכואבת
לפי דרך החשיבה הזו, השאלה כיצד ישראל צריכה לנהוג – כיצד לאזן בין מטרות שעלולות להתנגש זו בזו – מתאיינת. אם רק אחת מהמטרות מוגדרת כ"עיקרון", היא גוברת על כולן. מנגד, אסטרטגיה פועלת תמיד בתוך מרחב של אילוצים, מול אויבים עם רצון ומטרות משלהם, ותחת ענן כבד של אי־ודאות. לכן, כאשר הכול מוכרע לפי עקרונות, לא נותר מקום לפשרות, לאיזונים, ואף לא למחשבה על תוצאה. השאלה איננה מה יוביל לתוצאה טובה יותר, אלא מהו העיקרון העליון — ברגע הזה, או בכלל.
כך הופכת השאלה מה ישראל צריכה לעשות, אילו סיכונים עליה לקחת למען שחרור החטופים ואיזו דרך משרתת את טובתה כמדינה לשאלה פשוטה כביכול. הרי גדולי האתיקה כבר פסקו שההגנה העצמית היא העיקרון העליון, החטופים נמצאים בראש סולם החובות וכל סטייה מהעמדה הזו איננה שיקול אסטרטגי אלא עבירה מוסרית.
טבעי, כמובן, שגם אם העקרונות הללו יובילו בעתיד לתוצאה קשה — האשמה לא תיפול על הוגי הדעות, אלא על המדינאים.
במובן מסוים, גישה זו מבטאת סוג של “מדעניזם": האמונה שניתן לפתור כל בעיה באמצעות עיקרון מופשט, וההנחה שמי שמחזיק בידע בתחום מסוים — מוסר, משפט או פילוסופיה — מוסמך לגזור ממנו מסקנות ישירות על כל מצב שבו התחום נוגע, ולו בשוליים.
שגיא, למשל, לא מסתפק בטענה שעל חיילים לפעול בצורה מוסרית. הוא מניח כי “רק האתיקה מגינה עלינו מפני עצמנו", ומכאן גוזר מה המטרות המותרות במלחמה ומה המטרות שלא מותרות. כך, פקודה אינה נבחנת רק לפי חוקיותה אלא גם לפי מניעיה, ואם אלו לא עומדים באמות המידה המוסריות שהוא מגדיר — הרי שזו פקודה בלתי חוקית.
טמונה בכך בעיה כפולה: ראשית, ההחמרה האתית הזאת כמעט תמיד תכובד רק על ידי צד אחד — זה שהשיח המוסרי מעניין אותו. הצד השני, קרוב לוודאי, ינצל את אותן מגבלות אך לא יראה עצמו כבול להן.
זו אינה תופעה תיאורטית: חמאס למד היטב לנצל את הרגישות הישראלית סביב פגיעה באזרחים, והפך אותה לחלק ממערך הלחימה שלו. כאשר רק צד אחד מוגבל על ידי שכבות מוסר נוספות מעבר לחוקי המלחמה המקובלים, הוא מעניק יתרון טקטי לצד שמנצל את הכללים אך פטור מהם.
שנית, הגישה הזו מועדת לשמוט את הקרקע מתחתיה. טרם נמצאה מדינה שנמנעה מלהגן על עצמה רק משום שפילוסוף לא סיפק לה הצדקה תיאורטית. מדינות אינן אזרחים פרטיים — הן אינן פונות ל"משטרה" כדי שתגן עליהם. בעולם שבו אין שלטון על־מדינתי, ההבחנה בין הגנת הפרט לבין הגנת מדינה חשובה: לאדם יש מדינה שתגן עליו, אך למדינה אין מי שיגן עליה מלבדה.
גם בעידן של ארגונים בינלאומיים, שלרובם אין סמכות של ממש, המדינות ממשיכות לדאוג לאינטרס הלאומי — בין אם קיבלו לכך “אישור מוסרי" ובין אם לא. העולם שבו פועלות מדינות איננו ודאי. מדינאים נדרשים להכריע בין מטרות, לאזן בין סיכונים, להעריך מחירים — ולבחור מדיניות שמקשרת בין אמצעים למטרות באופן שמשרת את טובת מדינתם.
הוגים המנסים להכפיף את העולם כולו לתחום עיסוקם, תוך התעלמות מהממד האסטרטגי־פוליטי שבו פועלות מדינות, עלולים למצוא את עצמם מחוץ למשחק. ייתכן שהטיעונים הפילוסופיים שלהם מוצקים, אך הם לא בהכרח רלוונטיים.
הדוגמה הידועה היא הבישוף ג'ורג' ברקלי, שטען שהחומר אינו קיים, והעולם כולו הוא רוח בלבד. בתגובה בעט סמואל ג'ונסון באבן ואמר: “זו הפרכתי".
ייתכן שטענותיו של ברקלי היו תקפות מבחינה לוגית — אבל הרגל של ג'ונסון כאבה. כשם שברקלי לא שינה את טבע החומר, כך גם מלחמות אינן מתנהלות על ידי היגיון צרוף, ובוודאי לא מתוך ודאות צרופה. הן מנוהלות על ידי בני אדם — שנלחמים, כואבים, נהרגים וחיים עבור רעיונות, חברים, מפקדים או מדינה.
