הטענה של הניו־יורק טיימס כי ישראל עמדה לתקוף באיראן בקרוב איננה מפתיעה – אך מדהימה.
היא איננה מפתיעה, כי כָשַל הניסיון לבלום את תוכנית הגרעין האיראנית באמצעים מדיניים, כלכליים ומודיעיניים. המוסד עשה נפלאות והמוסד הרוויח זמן, אבל המוסד לא עמד במשימה הגורלית אשר מדינת ישראל הטילה עליו. ראש הממשלה בנימין נתניהו צדק כאשר הציב את הנושא האיראני במרכז סדר היום הלאומי והבינלאומי, אבל הוא טעה כשלא הייתה לו תוכנית המשך לבלימתה של טהרן אחרי פרישתה של ארה"ב מהסכם הגרעין. הנשיא ברק אובמה, הנשיא דונלד טראמפ והנשיא ג'ו ביידן הפגינו חולשה, חוסר מיקוד וחוסר החלטיות מול חמינאי. לעולם החופשי לא היה את כוח הרצון הנדרש למאבק במעצמת הרוע השיעית. כתוצאה מכל אלה, איראן נמצאת היום במקום שאליו אסור היה לה להגיע: במרחק נגיעה מפצצה. בתוך זמן קצר ביותר היא עלולה לפרוץ את הקו האדום ולהרכיב שש פצצות אטום. כך שהאופציה הצבאית המסוכנת הופכת לאופציה כמעט יחידה. קרֵב הרגע שבו לישראל לא תהיה ברירה אלא לנסות למנוע אסון באופן כוחני.
היא איננה מפתיעה גם מפני שנוצר צירוף נסיבות שהופך את השיח בדבר תקיפה באיראן ממופשט לממשי. ההשמדה של חלק ממערכת ההגנה האנטי־אווירית של הרפובליקה האסלאמית באוקטובר האחרון, הפכה אותה לפגיעה משהייתה. ההשמדה של חלק ניכר מכוח האש של חיזבאללה צמצמה מאוד את היכולת שלה להרתיע את ישראל. השינויים הגיאו־אסטרטגיים שהתחוללו באזור פותחים נתיבי גישה שהיו חסומים בעבר. מִמשל טראמפ אמור להיות ידידותי וקשוב. ממשלת נתניהו העבירה תקציב וזכתה לעוד שנת שלטון. בחמישה ממדים שונים התהוותה מציאות חד־פעמית אשר איננה יוצרת רק איום אלא גם מציעה הזדמנות.
ובכל זאת, הידיעה של הניו־יורק טיימס מדהימה. אם היא נכונה, המשמעות שלה היא שבתוך חודש מהיום ישראל הייתה מוצאת את עצמה באירוע היסטורי חסר תקדים: מלחמה טוטלית עם מעצמה אזורית יריבה. לא עוד מאבק באמצעות שלוחים. לא עוד חילופי מהלומות מוגבלים ומדודים. מה שהיה צפוי הוא התגוששות איתנים אמיתית, שבה אנחנו הולכים על הראש שלהם והם הולכים על הראש שלנו. אנחנו מנסים לנטרל את נתנאז, פורדו ואיספהאן, בעוד הם מנסים להשמיד את דימונה. אנחנו חותרים למוטט את המשטר של האייתולות ואילו הם שואפים להכחיד את המפעל הציוני.
כך שהידיעה של הניו־יורק טיימס מדהימה מכיוון שהיא חושפת באופן הבוטה ביותר את טירוף המערכות שבתוכו אנחנו לכודים. מה עשתה ממשלת ישראל בחודשים לפני שהיא התכוונה להוביל אותנו למלחמה טוטלית? היא הגנה בחירוף נפש על זכותם של החרדים להשתמט. היא קידמה מהלכים של מהפכה משפטית אשר העמיקו את הפילוג בעם. היא העבירה תקציב שערורייתי שגרם לתחושת ניכור עמוקה אצל מאות אלפי חיילי מילואים. היא אימצה שיח אלים של ריב, הסתה ומדון.
ומה עשתה האופוזיציה בהיותה מודעת לכך שאנחנו על סף אירוע מלחמתי היסטורי? עודדה את כתיבתם של מכתבי טייסים וקצינים ולוחמי עילית, אשר הכניסו שוב את צה"ל אל תוך הזירה הפוליטית המורעלת. היא תמכה במהלכים קיצוניים ומשתקים של היועצת המשפטית לממשלה וראש שירות הביטחון הכללי. היא המשיכה לחגוג את הרק־לא־ביבי כמו אין איום קיומי על המפתן.
כבר היינו כאן. בשישה באוקטובר היינו כאן. בשנת הטרלול 2023 היינו כאן. בשעה שהצללית של הקרחון כבר נראתה באופק, ספינת השוטים שלנו הייתה שקועה בהילולה של הרס עצמי. באדיקות ובחריצות קדחו כאן חורים בתחתית הספינה ובדפנות הספינה, והזמינו את אשד המים לפרוץ פנימה. אבל כעת? אחרי שראינו במו עינינו כיצד נראה פוגרום בארץ ישראל? אחרי שהבנו את הזיקה הקטלנית בין פלגנות יהודית לרצחנות ג'יהאדית? האם באמת לא למדנו דבר? האם אנחנו עד כדי כך שיכורים וחסרי דעת?
נכון לעכשיו דונלד טראמפ דחה את רגע האמת. הדרמה האיראנית לא תתממש באופן מידי. אבל קרוב לוודאי שהמשא ומתן האמריקני־איראני יוביל להסכם רע או לכישלון. אם כך יקרה, נעמוד שוב מול הדילמה הקשה של פצצה או הפצצה. לכל אחת משתי החלופות האלה השלכות מרחיקות לכת. כל אחת מהן מחייבת היערכות לאומית חדשה ושידוד מערכות כולל. אם חפצי חיים אנחנו – עלינו להתפכח, לעצור את השיגעון ולצאת מהשיטיון. עכשיו.
