במאמרו בגיליון החדשות של ערב החג מבקש יהודה יפרח לסגת מהרפורמה המשפטית – גם ממהדורתה הנוכחית, הממותנת והמשופרת. הוא מבקר את השמרנים המבקשים "משילות", כביכול עכשיו. לאן אנו ממהרים? דבריו מצטרפים לדברים של אלון שלו ("דחקנו את הקץ", מוסף שבת, ו' בניסן), הקורא אף הוא להרפות מהמאבק המשפטי ולסגת אל "הכשרת הלבבות". עייפות החומר.
טענתו הראשונה של יפרח היא: לאן ממהרים? המהפכה החוקתית האנטי־דמוקרטית של אהרן ברק נמצאת איתנו כבר כשני דורות. מצב כזה לא משנים בבת אחת. הטענה השנייה: איזו בשורה הבאנו, המחנה הלאומי, למדינה? הטענה השלישית מנסה לתאר את השאיפה ל"משילות" כגחמה של "השמרנים". "הדור שלי לא גדל על שמרנות", כותב יפרח, "הוא גדל על 'עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל'".
ואולם המאבק שאנו נמצאים בו אינו מאבק על מערכת האכיפה בלבד אלא עמוק בהרבה, והוא לא החל ב־2023 אלא הרבה קודם. מערכת האכיפה היא רק הקמב"צית של מיעוט תרבותי שאינו יכול לנצח בקלפי, אבל שולט במוקדי הכוח הבלתי נבחרים – במערכות המשפט, התקשורת, האקדמיה, הצבא והכלכלה – ושומר באמצעותן על מקומו כקובע האחרון במדינה.
כדי להשיב לשאלה מה מביא שלטון המחנה הלאומי – וטרם ראינו כזה, במחילה מכבודו של הקלפי – די לזכור מה הביא לנו שלטון המיעוט הפרוגרסיבי־חילוני. הוא הביא עלינו את הסכמי אוסלו שאת פירות הבאושים שלנו אנחנו אוכלים עד היום. הוא הביא עלינו את הגירוש מרצועת עזה, שהשלכותיו עושים בנו שמות עד היום. בדור הנוכחי נציגיו השכיחו מצה"ל את כל מה שהצבא ידע פעם על מלחמה, ואת פירות כישלונו אנו אוכלים יום־יום. חבורה זאת הוכיחה משך שני דורות שאיננה יודעת לנהל את מדיניות החוץ או הביטחון של מדינה יהודית במזרח תיכון עוין. אלה לבדם מספיקים כדי לדחוק אותה מהשלטון.
ואולם גם אם קבוצה תרבותית זו היא כישלון בניהול מדיניות החוץ והביטחון, היא הוכיחה מומחיות רבה בהחזקת שלטונה מבית. ובמאבק על שלטונה היא הוכיחה שאין לה מעצורים. היא יודעת לגרש רבבת אזרחים חפים מפשע מבתיהם כי ככה מתאים לה. היא יודעת לגנוב את מכשיר טלפון מבן אדם – אמנם נוכל – ולנצל אותו בניגוד לחוק, תוך המצאת פטור מתביעה לגנב. היא יודעת לאנוס פיזית חשוד בין כותלי תחנת משטרה כדי ללחוץ עליו להפוך לעד מדינה, כשאותו חשוד שייך למחנה הלא נכון. והיא תמיד תוכל לסמוך על מערכת האכיפה שתפעל כפרקליט שלה ותמציא תירוצים מלומדים מדוע הזכויות של פלוני קדושים בעוד שמהזכויות של אלמוני ניתן להתעלם.
למיעוט תרבותי זה הזכות לנהל את חייו כראות עיניו, ללא כפייה ועם הגנות חוקתיות איתנות לחירויותיו, בדיוק כמוני וכמו יפרח, אך אין לו הזכות להפר את זכויות הזולת ולא להמשיך לשלוט במדינה בניגוד לרצון הבוחר.
יפרח ושלו טועים בחושבם שאפשר לנהל מאבק על הצדק באמצעות טענות בלבד. נראה שטענותיהם משקפות עייפות החומר. לא מדובר בדיבייט אלא במאבק פוליטי על שוויון וזכויות יסוד, וההיסטוריה מלמדת כי זכויות אלו לעולם אינן ניתנות אלא למי שנאבק כדי לאחוז בהן. כפי שכתב גו'רג' אורוול, קבוצה שלטת לעולם אינה מתנדבת לוותר על שלטונה מרצונה החופשי. טענות מוצדקות יכולות להשפיע, אך הן לא יחוללו שינוי ללא מאבק. יותר מטענות, עצם הקיום של המאבק הוא הערובה היחידה לאפשרות הצלחתו, גם אם לאחר כישלונות רבים. תמיד הייתה, תמיד תהיה, סיבה לוותר על המאבק: המשק, הסרבנות, המלחמה. אכן, יש לנהל את המאבק מתוך הכרה בגבולות ערכיים, ובמסגרת החוק ככל הניתן. אבל מי שנוטש את המאבק על זכויותיו בגלל נסיבות כאלו או אחרות, אינו רשאי להתלונן כשחירותו נשללת.
העניין איננו שמרנות מול האמונה ב"עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל". גם אני מאמין בכל אלה. אך לא זה ולא זה העיקר. קודמת לערכים אלו התביעה הפשוטה לזכויות שוות וכיבוד הקלפי. מה יכול להצדיק שלטון המחנה הלאומי? בתחום החוץ והביטחון, התשובה ברורה. מבית – מספיק שתשיג חירות.
