ב־4 בדצמבר האחרון הלך ברחובות ניו־יורק, בדרכו לכנס משקיעים, בריאן תומפסון, מנכ"ל חברת ביטוחי בריאות אמריקנית גדולה. ליד הכניסה למלון הילטון, בצומת השדרה השישית ורחוב 53, הגיח מאחוריו אדם מסתורי, מצויד באקדח עם משתיק קול, וירה בו למוות מגבו.
הרוצח נמלט, והוכרז מצוד לאומי. כשנתפס בפנסילבניה חמישה ימים מאוחר יותר, נשמטו לסתות רבות. לואיג'י מנג'יוני הוא מה שמכונה אצלנו “בן טובים": תלמיד וסטודנט מצטיין למחשבים ומתמטיקה, בן למשפחה עשירה מאוד, בחור נאה ובכושר. כנין למהגר איטלקי, לואיג'י היה אמור להיות התגשמות החלום האמריקני; במקום זאת, הוא הפך לרוצח פוליטי בדם קר.
מניפסט הרצח הקצר שנמצא אצל לואיג'י פתטי להפליא. בקצרה, הוא שונא את מערכת הבריאות האמריקנית. “זה היה חייב להיעשות, זה מגיע לפרזיטים הללו… הם ממשיכים לנצל את ארצנו למען רווח עצום… אני לא מעמיד פנים שאני המוסמך ביותר להציג את הטיעון המלא. אבל רבים האירו את השחיתות ורדיפת הבצע כבר לפני עשורים, והבעיות פשוט ממשיכות… ברור שאני הראשון שמתמודד עם העניין בכנות ברוטלית".
הכנות הברוטלית של לואיג'י, בן העשירים, הייתה לרצוח מנכ"ל.
אלא שזו הייתה רק ההתחלה. לרוב, אנו רוצים להאמין, אפשר להניח בצד פתולוגיות נפשיות כאלה כמקרה יחיד, מחוץ לנורמה החברתית. לא כך קרה עם לואיג'י. תוך זמן קצר הוא הפך לגיבור תרבות עבור רבים בשמאל. מימון המונים להגנתו גייס כמעט מיליון דולר, הרשתות הוצפו בתמיכה ברצח, וממים שמציגים אותו הפכו לוויראליים, כשאת הרוצח מייצגת קריקטורה של לואיג'י ממשחק המחשב “האחים מריו".
התמיכה הוויראלית ברצח הייתה כל כך בולטת, שרבים התגייסו להבין את התופעה, וביניהם “המכון לחקר התפשטות רשתית", מלכ"ר אמריקני שבוחן ומנתח אלימות פוליטית. המכון פרסם ממצאים קשים כבר בדצמבר, כשהציג עלייה משמעותית בהצדקת אלימות קשה ורצח, בעיקר בקרב צעירים עם נטייה אידיאולוגית לשמאל שנמצאים זמן רב ברשתות החברתיות.
כעת פרסם המכון, בשיתוף פעולה עם “מעבדת התפיסה החברתית" באוניברסיטת ראטגרס, מחקר מקיף יותר על התפשטות רעיונות והצדקות לאלימות פוליטית. הממצאים מטרידים מאוד. החוקרים מצאו כי ברשתות “צצה תרבות רצח". הם גילו ש־31% מהנשאלים מאמינים שיש לפחות הצדקה מסוימת לרצח אלון מאסק, ובקרב הדמוקרטים סוברים כך 48%. את רצח הנשיא טראמפ יצדיקו 38% מהנשאלים, ו־55% מהדמוקרטים. יותר מ־10% חושבים שיש הצדקה מוחלטת לרציחתם.
באופן לא במיוחד מפתיע, החוקרים מצאו קורלציה גבוהה בין הדעות הללו, לבין הצדקת הרצח שביצע לואיג'י מנג'יוני, ולאחיזה באידיאולוגיות שמאל מובהקות. אלה האנשים שהפכו את מנג'יוני לגיבור, ואהבו — אם לא הפיצו — את שפע הממים שרואים בו השראה לפעולה פוליטית אלימה נגד מאסק וטראמפ. מול עינינו, קובעים החוקרים, צומחת בעולם הרשתות החברתיות הדיגיטליות “תרבות רצח" – והיא מתחילה לזלוג לעולם האמיתי.
אם כן, זו איננה השערה אלא עובדה: השמאל הולך ומקצין. הוא מתרחק מתפיסות דמוקרטיות ואזרחיות, ומידרדר לפסים האלימים שאפיינו את השמאל ההיסטורי. מה שהתחיל בצנזורה ותרבות השתקה, המשיך במהומות ואלימות רכוש ורחוב, מגיע כעת לרצח ולהצדקתו.
רבים מאוד בשמאל האמריקני מייחלים ומצדיקים היום רצח פוליטי של מנהיגים מהימין. הרשתות מלבות את האש הזו, כתיבת תהודה שמעצימה את הרדיקלי ומתגמלת את הדעות הקיצוניות ביותר בתשומת לב, הערצה וויראליות. למען הסר ספק, גם בימין האמריקני יש הקצנה, בעיקר בגילויי אנטישמיות, אבל בהבדל מהותי: הימין הרבה פחות מצדיק וקורא לאלימות – לפחות עדיין.
במבט היסטורי, לחבית הנפט של הקצנת השמאל והצדקת האלימות שלו חסר עדיין ניצוץ אחד – הנהגה אלימה. הציבור השמאלי בארה"ב הפך לאלים יותר כשאיבד את השלטון, והאידיאולוגיה האנטי־דמוקרטית שלו לא מאפשרת לו להכיר בשלטון הימין כלגיטימי, אבל ההנהגה הפוליטית שלו עדיין נורמטיבית יותר מהציבור שלה.
במובן זה, המצב אצלנו שונה למדי — ולאו דווקא לטובה. אמנם, גם אצלנו השמאל מקצין ואלים. אבל בגלל מנגנוני המדינה הלא־דמוקרטיים שלנו, וההפיכה המשטרית שעברנו, השמאל שולט בפועל בחסות הפקידות ומערכת המשפט.
לכן השמאל שלנו בהחלט מכשיר אלימות רחוב, אבל גם רואה בה סוג של מותרות. עיקר האלימות שלו ממוסדת על ידי שימוש בכוח מדינתי סלקטיבי, שמנטרל את המתנגדים לו – כלומר, את אלו שעדיין מאמינים שבישראל צריכה להיות דמוקרטיה, ונבחרי הציבור מימין.
אם החשש בארה"ב הוא שהשמאל ינסה לתעל את האלימות החדשה שלו באופן אנטי־דמוקרטי, אנחנו מוצאים את עצמנו במצב המוזר, שבו השמאל לא צריך להפעיל אלימות רחוב, מפני שהוא שולט באופן לא דמוקרטי במערכות האכיפה והמשפט, ומשתמש בכוחן מחוץ להקשר הלגיטימי והדמוקרטי של הפעלתן האלימה.
יש בישראל ראש ממשלה, ממשלה וחברי כנסת — אבל הם “פורמליים". בפועל, אין להם שליטה על מערכות האכיפה והפעלת כוחן. הם אפילו לא מצליחים להחליף או למנות את ראשי המערכות שלהן. לכן בישראל אין לשמאל כמעט ממים נגד הימין, אלא תמונות פורטרט של גלי בהרב־מיארה, רונן בר ויצחק עמית.
