לחשודים במדינת ישראל ישנן מעט מאוד זכויות. המשפט הישראלי לא אימץ רבות מהתפיסות המקובלות בדמוקרטיות המערביות בנוגע לזכויות חשודים. הוא מותיר את האזרח שנחשד בפלילים חשוף ופגיע מול מערכות האכיפה. אחת הזכויות הבודדות שקיימות גם בשיטתנו היא זכות ההיוועצות עם עורך דין לפני חקירה. בישראל עורך הדין איננו יושב עם החוקר והנחקר באותו החדר, ולא יכול (בניגוד למקובל בארצות הברית, למשל) לקבל מסנגורו ייעוץ בנוגע למענה על שאלות ספציפיות בחקירה. כל מה שמותר לעציר הוא להיפגש עם עורך דינו לפני החקירה, לפרק זמן לא ארוך, ולקבל ממנו עצות כלליות בלבד. אך מתברר שגם זכות ההיוועצות המינורית הזו אינה באמת זכות אלא פריווילגיה, כזו הנשללת בקלות רבה מחשודים שהמערכת מעוניינת לדרוס ולרמוס, כדוגמת איש השב"כ החשוד בהדלפת מידע לאנשי תקשורת ולפוליטיקאי.
הדלפת מידע אסור בפרסום היא עבירה חמורה, שעונש מאסר לא קל בצידה. עם זאת, במרבית המקרים המערכת איננה מזדרזת לפתוח בחקירת הדלפות, מטעמים טובים יותר ופחות. במקרה הנוכחי המערכת גילתה חריצות לא אופיינית, ולא הסתפקה במעצר וחקירה רגילים. אף שאיש השב"כ החשוד שיתף פעולה עם החוקרים והתוודה כמעט מיד על מעשיו, נמנעה ממנו ימים ארוכים אפילו הזכות הבסיסית של ההתייעצות עם עורכי דינו.
במחלקה לחקירות שוטרים ניסו להמעיט בחשיבותו של הצעד הדרקוני. "בשל חומרת העבירות המיוחסות לו, נעצר החשוד ואף הוצא נגדו צו למניעת מפגש עם עורך דין, אשר כבר הוסר", נכתב בהודעת מח"ש. אלא שבניגוד לרושם העולה ממנה, חשדות חמורים אינם סיבה לגיטימית למניעת מפגש עם עורך דין. הזכות להתייעץ עם פרקליט שמורה גם לחשודים בעבירות החמורות ביותר. שודדים, אנסים ואפילו רוצחים נועצים בעורכי דין דרך שגרה, ואיש אינו חושב לשלול מהם את הזכות המינימלית הזו. צו למניעת מפגש עם עורך דין הוא חזון נפרץ בעיקר בחקירת חשודים בטרור, מתוך חשש שההיוועצות תנוצל לצורך שיבוש החקירה. שימוש בכלי הדרקוני הזה בחקירה של עבירת הדלפה, מעלה את התהייה הבלתי נמנעת מה הם המניעים ליחס החריג לרעה. התהייה הזו מתעצמת נוכח העובדה שבניגוד לרושם המוטעה העולה מהודעת מח"ש, צו מניעת המפגש לא היה קצר ולא הוסר ביוזמתה. חמישה ימים תמימים נאסר על איש השב"כ החשוד לפגוש את עורכי דינו, ורק ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי הביא את מניעת המפגש לסיומה.
מסתבר שהטעם האמיתי לצעד הדרקוני אינו חומרת העבירה אלא נקמנות גרידא. אף שמדובר בחקירה של איש שב"כ, היא איננה מתנהלת באופן בלעדי על ידי המחלקה לחקירות שוטרים, כפי שהיה קורה לו היה מדובר בשוטר, למשל. היועצת המשפטית לממשלה אישרה את ניהול החקירה במשותף על ידי מח"ש ושירות הביטחון הכללי. השירות מעורב בחקירת פרשה שבמוקד שלה עומדות הדלפות שפגעו בו וביוקרתו. קשה שלא להתרשם שמעורבות שב"כ בחקירה משפיעה על אופן ניהולה. הארגון, שחש שיוקרתו נפגעה מההדלפות – שאחת מהן נגעה לתחקיר הבעייתי שהציג ראש השב"כ לכשלי 7 באוקטובר (וכלל באופן משונה ביקורת על הדרג הממונה על השירות, תוך חריגה מובהקת ממהותו של תחקיר מקצועי), ואחרת לחקירת "חדירת הכהניזם למשטרה", החליט להפוך את החשוד בהן לשעיר לעזאזל. אחרת קשה להבין מדוע איש השב"כ החשוד מקבל יחס שבזמנים רגילים ניתן למי שנחשד במעורבות בטרור, ומדוע הוא לא נחקר באופן שבו מקובל לחקור כל חשוד בפלילים.
מטבע הדברים איננו חשופים לאופן שבו מתקבלות ההחלטות בנוגע לחקירת הפרשה, אך נוכח רגישות הנושא קשה להאמין שראש השב"כ אינו מעורב בהן. רונן בר הוא איש ביטחון עתיר זכויות, אך נדמה שבשלב הנוכחי, כל יום נוסף שהוא נותר בתפקידו מוביל לפגיעה נוספת בארגון שבראשו הוא עומד. יוקרתו של השב"כ אכן מונחת על הכף בימים אלו, אך מיקוד המאבק בהדלפות ולא בהחלטות השגויות והבעייתיות המשתקפות בהן הוא ניסיון להרוג את השליח. כדי להחזיר את שב"כ לימיו הטובים ולהשיב לו את היוקרה שאבדה לו לא נדרשות חקירות דרקוניות אלא מנהיגות חדשה ורעננה.
