כל ישראלי, לא משנה מהי עמדתו הפוליטית, חש בשנים האחרונות תחושה עמוקה של כאוס הולך וגובר, עד כדי תחושת חוסר שליטה על האירועים. למי ששכח, זה התחיל בתיקו הפוליטי שבין המחנות, שכפה על ישראל חמש (!) מערכות בחירות במשך שלוש שנים. אחרי שנתניהו הצליח סוף־סוף לייצר רוב ברור ולהקים ממשלה, באה תוכנית הרפורמה המשפטית, שגרסתה הראשונה הייתה דרקונית כל כך עד שאפילו שר המשפטים יריב לוין הודה שאילו התקבלה "ישראל כבר לא הייתה דמוקרטיה". תוכנית הרפורמה הביאה למאבק קשה ברחובות ובמערכות שונות, עד כדי תופעה רחבה של הפסקת התנדבות של מילואימניקים, שהיא למעשה סרבנות בפועל.
טבח 7 באוקטובר הביא להפסקה זמנית במתח הפנימי. אולם משהמלחמה נרגעה קצת, הוא חזר במלוא עוצמתו: הממשלה חזרה לכופף את מערכת המשפט, היא מאיימת לכופף את התקשורת, ונלחמת אפילו במערכות הביטחון עצמן – בצבא ובשב"כ. חלק מהמערכות – בעיקר היועמ"שית וראש השב"כ – החליטו להחזיר מלחמה, וכך הגענו למצב של מלחמת אזרחים קרה בין מחנה הממשלה למחנה מערכות המשפט ושב"כ. ההיגיון אומר שהאיום החיצוני ימנע את גלישתה למלחמה חמה, אבל אחרי שראינו כל כך הרבה דברים שלא האמנו שיתרחשו, קשה להיות בטוחים בניצחון התבונה. גם ההיסטוריה היהודית יודעת לספר על מלחמות אזרחים שהתקיימו במקביל למלחמה חיצונית; זה אף פעם לא נגמר בטוב.
כדי לנסות ולפרק את האיום, חשוב להבחין בין שני צירים של המאבק: האחד הוא המאבק הרעיוני האותנטי של המחנות השונים, והשני הוא ניסיונו של ראש הממשלה לנצל את המאבק הרעיוני כדי להינצל ממשפטו וגם להישאר בשלטון. המאבק הרעיוני והסוציולוגי בין המחנות הוא סיפור ארוך ואותנטי: מחנה השמאל חשש עוד מ־1977 שעליית הימין תביא את המדינה למחוזות אנטי־דמוקרטיים. כתוצאה מכך, הוא ניסה לבצר את הערכים הליברליים באופנים שלא היו דמוקרטיים בפני עצמם: הקצנה ליברלית במערכות המשפט, התקשורת והאקדמיה, ובעיקר – ציפוף שורות פרסונלי במערכות האלה. כזכור, אפילו פרופ' רות גביזון, מייסדת "האגודה לזכויות האזרח", לא נמצאה ראויה להצטרף לרשימת גאוני המשפט המופלאים שאכלסה את בג"ץ.
בדרך כלל אני שייך לאלה המאמינים שתהליכים חברתיים ארוכי טווח חשובים יותר להתפתחות ההיסטוריה מסיפורים פרסונליים. אבל במקרה הנוכחי, אי אפשר להתעלם מכניסת האינטרסים האישיים של נתניהו לסיפור. כל עוד התנהל המאבק "רק" בין כוחות חברתיים ורעיוניים, הוא שמר על אופי סולידי יחסית. היו כמובן הרבה טענות ותסכולים, אבל מחנה הימין הסתפק בדרך כלל במאמץ פוזיטיבי להכניס את אנשיו לשורות מערכות המשפט, התקשורת, התרבות והאקדמיה, ולא בהרס המערכות האלה. רק משהשתלב המאבק המשפטי האישי של נתניהו במאבק הרעיוני, נעשה פתאום דחוף להרוס במהירות את המערכות המסכנות את שלטונו.
אי אפשר יהיה להתמודד עם המתח הרעיוני לפני שתיפתר סוגיית נתניהו, שהיא מקור כאוס דחוף ומשמעותי יותר. יש שתי דרכים לעשות זאת: האחת, הרצויה יותר, היא הפסקת משפטו או לחלופין מתן חנינה, תמורת יציאתו המיידית מהחיים הציבוריים. האפשרות האחרת היא הקמת ממשלת מרכז ציונית, בהשתתפות המחנה הממלכתי ויש עתיד. במקרה כזה המשפט לא ייפסק, והתנאי הבסיסי של המפלגות המצטרפות יהיה הפסקה של הרס מוסדות המדינה.
שתי האפשרויות גרועות מבחינה מוסרית, באשר הן מעניקות למחולל הכאוס פרס על התנהגות רעה. ובכל זאת, המדינה חשובה יותר. אם ידחה נתניהו את שתיהן, לא יהיה מנוס מהמשך המחאה נגד מפעל הכאוס שלו, גם תוך כדי מלחמה, ולו משום שישראלים רבים לא ירצו להילחם או אפילו להישאר במדינה נוסח טורקיה של ארדואן.
אחרי שסוגיית נתניהו תיפתר, אסור להסתפק באנחת רווחה. חובה לבנות מחדש את האמון בין חלקי החברה הישראלית: ליצור חוקה הוגנת ומאוזנת ומערכות משפט, תקשורת, תרבות ואקדמיה שיש בהן כבוד לכל אדם ולכל תפיסת עולם – כמובן בתנאי שגם היא מכבדת את זולתה.
