בשבת האחרונה (19.4), ביום האחרון של חג הפסח הלך לבית עולמו אחד מהמשפיעים ומגדולי הרבנים החרדים הספרדים בדור האחרון – ראש ישיבת "כסא רחמים" הרב מאיר ניסים מאזוז.
עבור המעורים בפוליטיקה הישראלית שמו של הרב מוכר בעיקר בשל עמדותיו הניציות, כוחו הפוליטי בתנועת הליכוד ובשל נציגו הבכיר במפלגת השלטון – שר התקשורת שלמה קרעי. הרב גם ידוע בשל ההרפתקאות הפוליטיות השונות להן נתן יד, בראשן תמיכתו הרוחנית במפלגת "יחד" בראשות אלי ישי בשנת 2015 שהתחרתה בש"ס על הקול הספרדי והייתה רחוקה רק 0.28% מאחוז החסימה ומשינוי היסטורי של המפה הפוליטית החרדית והדתית לאומית.
בציבוריות הישראלית ייזכר כנראה הרב בעיקר בשל דבריו הקשים והבוטים נגד מי שהוא זיהה כמתנגדים לעולם הערכים הדתי והלאומי בו החזיק. בראשן התבטאויותיו נגד להט"בים, אמירות חריפות נגד בג"ץ, התנגדות קולנית לשמאל, דרשות מיזוגיניות, שותפות עם גורמים כהניסטים והבעת תמיכה בברוך גולדשטיין.
לצד האמירות הקשות הללו הממקמות את הרב בקצה הקיצוני ביותר של הקשת ימנית-שמרנית והאנטי ליברלית, מספריו השונים עולה דמות מורכבת של רב מחד ואינטלקטואל אוטודידקט מאידך, שראה את עצמו בעיקר כמי שמשלב בין עולמות והולך בדרך הספרדית המקורית – דרך האמצע.
הסינתזה בין שדות ידע ועולמות אפיינה את מחשבתו ואת עולם ערכיו. בתשובה לשאלה באיזו דרך ללכת, האם בדרכו המשלבת של הראי"ה קוק (אותו כינה "רבן של ישראל") או שמא בדרכו המתבדלת של החזון אי"ש (אותו כינה "מופת הדור"), ענה הרב "אנו [הספרדים] תלמידי הרמב"ם שהולכים בדרך האמצע". במקומות שונים הוא שב והדגיש כי דרך האמצע איננה ברירה מחדל אלא היא הדרך הראויה לכתחילה, משום ש"אין התורה שייכת לא לקיצוניות ולא לפשרנות".
מעמדת האמצע הזו ביקר הרב מאזוז בחריפות את החרדים המסרבים להפנים שהמדינה היא "אתחלתא דגאולה" ודימה אותם לבת יענה המתעלמת מהמציאות, אולם מנגד הסביר שזו לא הגאולה השלמה ולכן לא נהג לומר הלל ביום העצמאות.
ככלל, שאלת יחסי דת ומדינה העסיקה אותו רבות. לתפיסתו המדינה אמורה להיות השיא ומוקד היישום של החיים הדתיים, כי מקומה של התורה הוא בארץ ישראל ורק בה צומחת תרבות לאומית אותנטית. יחסו למדינה היה כאל מסגרת לאומית חשובה, אך מצויה כרגע בידי הפחותים שבעם ישראל הרודפים את הציבור החרדי. החזון אותו הוא ראה בעיני רוחו הוא שילוב ואיחוי של דת ומדינה, והוא אף כתב כמין סדרת עקרונות של המדינה הדתית המיוחלת אותן כינה "קווי יסוד לממלכת ישראל".
הרב מאזוז הצטיין בכוח זיכרון בלתי רגיל, לצד תיאבון שאינו יודע שובע לידע. האופי האוטודידקטי והגיוון הרב של מקורות הידע מהם שאב, עיצבו את דמותו כמין מלומד פרה־מודרני. שילוב מערכות ידע שונות וסינתזה בין העולם התורני ושדות ידע אחרים היה עבורו דבר טבעי ומתבקש, אולם הוא לא ארגן את הידע במבנה היררכי. בספריו מופיעות ידיעות מדעיות מעודכנות, משוואות מתמטיות שונות ואף דיון בגיאומטריה שאינה אוקלידית, לצד קריאות לזהירות מפני כישופים ושדים.
האופי האוטודידקטי של הרב ומקורות הידע האקלקטיים מהם שאב נשקפים בבהירות מספרו "אסף המזכיר". הספר הינו כמין "כל בו" – תערובת מגוונת הכוללת פסקי הלכות וביאורי מילים, לצד ידיעות שונות, אמרות פוּלקלוֹר, בדיחות וחידות. הערכים בספר מאורגנים לפי סדר האלף בית, אך אין שום קשר בין הערכים מבחינה תוכנית. בעמוד אחד מועתק ראיון מ"הצופה" אודות השאלה הפילוסופית העמוקה על "ידיעה ובחירה" לפי מכניקת הקוונטים, באחר מופיע בשלמותו ערך אודות סבון מאנציקלופדיית "מכלל" לנוער, ובעמוד נוסף הוא מרחיב על מעלותיו של סם האופיום לשיכוך כאבים ומציין היכן ניתן למצוא תרופה טובה לצרידות (למתעניינים, ברחוב חזון איש בבני ברק).
דמותו המורכבת באה לידי ביטוי גם בעמדותיו הייחודיות בשדה הפנים-חרדי. ככל הרבנים החרדים גם הוא שב וקרא להתמסרות ללימוד התורה, אך מנגד הוא לא היסס לקבוע שאין שום בעיה עם לימודי ליבה. גם בכל הקשור לשירות הצבאי הוא הביע עמדה הנוגדת את עמדת כלל הרבנים בציבור החרדי. מחד, הוא דחה באופן חד וברור את הקריאה לגיוס בחורי ישיבות, מאידך הוא היה הרב היחיד שקבע שמי שאין תורתו אומנותו חייב ואף מצווה עליו להתגייס לצבא.
המורכבות והמתחים שגילם הרב מאזוז באישיותו, עמדותיו השונות והנושאים בהן התבטא (לא פעם בבוטות ובחריפות יוצאי דופן) עתידים ללא ספק ללוות את הציבוריות הישראלית בשנים הבאות.
