זה סיפור קטן אבל מצית דמיון, כזה שכאילו יצא מתוך סרט ובוודאי עוד יהיה בסיס לסרט אחד, אם לא יותר: במכירה פומבית יוקרתית, שנערכה בסוף השבוע שעבר בלונדון, הוצג למכירה בין היתר ציור של אמן הרחוב המסתורי בנקסי. רגע אחרי שהציור נמכר בסכום דמיוני של מיליון ליש"ט (כחמישה מיליון שקלים), הוא התחיל לגרוס את עצמו; חותך חצי מן הבד לסדרת שרוולים צרים, ומשאיר את החצי בשלמותו. מסתבר שבתוך מסגרת הציור הושתלה מגרסה, שהופעלה – מן הסתם בשלט רחוק – ברגע שהציור נמכר.
אני משוכנע שאין אדם אחד ששמע או קרא על הסיפור ולא התפעל מהממזריות של התעלול, שעליו אחראי כנראה בנקסי עצמו – שהרי רק הוא יכול היה לשתול במסגרת את המגרסה. לכאורה, נעשה פה עוול גדול לקונה הציור, ובכל זאת, כמו בהרבה מקרים של סרטי פשע – וגם במקרים מציאותיים, כמו בפרשת האופנובנק בישראל – ליבנו יוצא אל העבריין, אל עושה העוול.
איך אפשר להסביר את זה? קודם כל, קיימת פה בוודאי ההנאה הצרופה מכל סיפור טוב, הנאה מתעלול טוב. שנית, כיוון שרובנו לא נמנים על שכבת האנשים שמסוגלת לקנות ציור במיליון ליש"ט, יש לנו הזדהות אוטומטית עם מי שמצליח לסדר את העשירים האלה. למרות שבנקסי עצמו, כמי שמקבל מיליון ליש"ט על ציור פשוט של ילדה עם בלון, שצייר כנראה במשך כמה דקות, גם כן לא נמנה עם שכבת העניים.
יש כאן אפוא משהו יותר עמוק מאשר 'עשירים מול עניים'. בנקסי הוא האמן, במקרה זה אמן כפול: גם אמן הציור וגם אמן התעלול. הוא האינדיבידואל היוצר. הקונה הוא גם אינדיבידואל, אבל בתודעה שלנו הוא מזוהה עם 'המערכת' – המערכת הסוחרת ביצירות האמנות ולמעשה הופכת אמנות לרכוש; זו שאליה שייך גם בית המכירות 'סות'בי'ס', שאירגן את כל המכירה. מבחינתנו, האינדיבידואל היוצר הפיל בפח את 'המערכת'. מכיוון שכולנו חווים אינספור מצבים שבהם אנחנו עומדים כאינדיבידואלים מול מערכות חזקות ובירוקרטיות, אנחנו מותנים לאהוד את היחיד שהפיל בפח את 'המערכת', גם אם בעצם עשה מעשה לא הגון.
גם האנונימיות של בנקסי משחקת כאן לטובתו. זה הרי כמעט לא יאומן שבעידן כל-כך חשוף, שבו לכאורה לא קיימת יותר פרטיות, אדם שמסקרן כבר שנים רבות את כל עולם האמנות ואל כל כלי התקשורת מצליח בכל זאת לשמור על אנונימיות. גם בגלל ההישג הזה ליבנו יוצא אליו.
אבל אולי אם הסיפור עוד יותר מורכב מכפי שהוא נראה במבט ראשון. אולי בנקסי משטה גם בנו? אולי הוא עצמו לא רק האמן שגרס את יצירתו, אלא גם הקונה, שגם הוא נשאר עד היום אנונימי? הרי מיליון הליש"ט שבהם נמכר הציור לא הגיעו לו בגלל איכותו, אלא בגלל עצם העובדה שהוא נעשה על-ידי האמן המסתורי בנקסי. אם כך, ציור גרוס של האמן בנקסי, גריסה שנעשתה מול מצלמות הטלוויזיה והפכה לסיפור עולמי, בוודאי יעלה שני מיליון ליש"ט, אם לא יותר – ואולי זו בכלל דרכו של בנקסי, אמן רודף בצע, למשוך תשומת לב לעצמו, ואגב כך להעלות כמובן את ערך ציוריו.
איכשהו, נראה שגם אם יתברר שזה בדיוק הסיפור, זה לא ישנה את מעמדו של בנקסי בעינינו. עושה רושם שנמשיך להעריץ אותו על העובדה שהצליח לשטות גם בנו. אבל אולי הסיפור הזה בכל זאת שווה הרהור על האופן האוטומטי מדי שבו אנחנו מותנים לשפוט דברים, בהתאם לתבניות ברורות מאוד של טוב ורע, והקלות שבה אנשים מסוגים שונים יכולים לנצל את התבניות האלה לטובתם.
