בסיפור האהבה הכי מוכר בעולם יש גבר, אישה, נחש, ואלהים. גן אחד. וגם, שני עצים. עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. יש שם בחירה. וקנאה, ותחרות, ופחד מטעות, וסקרנות, ועצה אחת שמפתה יותר מכל. להושיט יד לפרי האסור, לדעת טוב ורע. עצה שהופכת בכל דור ודור ממכרת יותר ויותר. ההתמכרות להרגיש צודק. לסמן גבולות ברורים של טוב ושל ההיפך, בשם האמת , בשם הצדק.
ובאמת הפלא הוא שהסיפור הזה חי, בכל אחד. בכל זמן ובכל מקום. וככל שיכלה הזמן , הסוכריה הזו הופכת ממכרת עוד יותר.
להאזנה לאלבום המלא – לחצו כאן
ואם עץ הדעת, המפתה כל כך, מציע אשליה, אחיזה חד צדדית ומשכנעת כל כך, של אמת, או אפילו של שלום וראייה מפוכחת, הרי שזה רק משום שהוא מבטיח ומשלם במזומן. כאן ועכשיו, תטעם טעם של חתיכת צדק שאתה הוא בעליו החדשים. אבל כדי שהאמת והשלום יפרחו ויניבו פירות, הם מוכרחים להכיל ולקבל שני הפכים גם יחד. מסובך, מצריך עבודה קשה…אבל מצמיח. סבלנות וסובלנות, ובעיקר ענווה ואמונה (לא בהכרח דתית, רק כזו שמבקשת לראות מעבר למיידי ולזמין), הם הפירות שמצמיח העץ השני, עץ החיים, הפחות סקסי. בטח בישראל המורכבת של 2025.
ובתוך כל זה. בא בחור צעיר ומוכשר, ובקול שברירי מתוק-צובט שואל, לא בלי חוצפה מקומית, מי מפחד מהאביב? עד כאן הבוטניקה החסידית, לעת עתה.
"סוף כל סוף, חורף בא אל קיצו. מן הנחש הזוחל על פרי אשמתו אבשיל אהבה. אך לא אירא מן הנחש. אוהבו, ויבוא האביב" (חורף בא אל קיצו)
אם נצלול קצת פנימה, נגלה דמות כמעט חד פעמית, שעושה מסע פנימי אמיץ, שמבקש להכיל כמה שיותר נקודות מבט, לעלות מעל החלוקה הדיכוטומית של המציאות הפוליטית, הדתית, העדתית, שמתחמק כמו דג זריז ומנוסה מכל רשת דייגים שמבקשת לתפוס ולהכניס אותו לתוכה. לקטלג, להשתמש בו כדי שיצעק שהם טועים וההם נחותים, ואנחנו צודקים ואנחנו יודעים. איני יודע אם בר אור מעריך, מעריץ או סתם מכיר את 'האדם מחפש משמעות' של ויקטור פראנקל, אך בוודאי שהוא פוסע באותם שבילי תודעה משחררים כמותו.
רותם בר אור כותב הרבה. מספר הרבה, בעיניים פקוחות ודעת מפוכחת. האלבום הזה, בכורה בעברית, של מי שהפציע לעולם האינדי עם האיינג'לסי וגם שם הותיר כמה המנונים מתוקים ועוקצים. האלבום העמוק והחד פעמי הזה כולל בתוכו שירי תפילה, מחאה ואהבה המשמשים בערבוביה מופלאה כדי שוב ושוב להזכיר, שהוא כאן כדי לשבור את הקונספט, לתעד מסע אישי שהוא באמת כלל ישראלי וגם כלל עולמי. כמו שעולה מן השיר היחיד המושר באנגלית באלבום, מעין שריד ללהקת האם, 'I ain't gonna do the devil's work no more' , שמוזיקלית מיד מסמן את השורשים הביטניקים והדילניים ביצירה של בר אור, במשפטים כמו 'כמה מלחמות ללא סוף עוד נצטרך להילחם, כדי שהם יצאו טועים ואני ארגיש צודק', או ההמנון המפעים 'ישר אל' , שמקפל בארבע דקות קורס התבוננות, התפתחות אישית ופסיכולוגיה חיובית של שנה שלמה, בו בר אור מצייר בדיוק מרטיט את עם ישראל ביום שאחרי ה 7 באוקטובר, אומה שבורה וכאובה, אבל עם עיניים שבוחרות שוב, ולא בורחות מהטוב שנמצא גם כאן ועכשיו בתוך התופת. ('כמעט וכבר שכחנו איך הולכים בתוך החושך על חוט אור דק. ישר אל הטוב'). ושיא שיאו של השיר מגלה את ליבה של הבשורה שנושא פה בר אור, מסר של חיים, דווקא כשהטוב נראה כל כך רחוק, דווקא אז 'אני עובד בזה'. בוחר, לא מתעקש להיות צודק. רק לקוות על חשבון העתיד , להמשיך משמעות לכאן ועכשיו גם כשנראה שאין ממה.
ב 'מי' מעין גרסת גרוב מודרנית ל 'אם אין אני לי מי לי' הקריאה של בר אור הופכת כללית ולוקחת אחריות על דור שלם. יש זמן לזעקה. ויש זמן ללכת, לעשות ולהתנער מתחושת הקרבן, כי אם לא אנחנו מי לנו.
האלבום הזה הוא סיפור מהודק ואחיד מאד. החיבור של בר אור לטבע גם בתוך היצירה מזכיר את התנועה ההיפית של שנות השישים. תמימות קסומה והוליסטית שמניחה מאחיזת האדם את השליטה בטבע ומחזירה אותו להתפעל. יש הרבה אוויר ואווירה באלבום הזה. בר אור יחד עם אורן פולק שמיקסס ביד אמן (והבחירה המעולה לארח חברים כמו סלומה, מאי חזן ועומרי פילס, ולא כוכבים מקומיים) השאירו את הכל חי ופועם.
רעשי רקע, סאונד סביבתי, ביטים לא שתלטניים, ותנועה כללית של מוזיקה חיה ומאולתרת. משהו מרוח הפריק פולק של דבנדרה בנהארט וחבריו בוודאי נוכח פה (בפרט ב'שריקת הים' החותם). מן השיחה ההומוריסטית הפותחת, דרך 'אביב' המרגש שנושא בתוכו מודעות לרפלקציה מן הטבע ומה הוא מספר, 'כל אהבה לטובה' היפהפה, ו'אין בעולם' שמציע סקירה של העולם ממי שהתיישב על ענפי עץ החיים ומביט דרך עיניים מאמינות ואוהבות ('בשביל מה קיבלנו שתי עיניים אם לא בשביל שנתעמק, נבנה תמונה, שתי זוויות שונות ,אותה אמת'). 'פלא' המערש והבלוזי, ו'גדרציפור', המנון געגועים יפהפה לאהובה, אולי לארץ ישראל, ממבט הציפור שלא סופרת את הגבולות והגדרות המפריעים. 'ימי תפילה' נשמע כמו הומאז' לארץ ישראל הישנה והטובה עם קריצה מודעת, או שלא, לרגעים יפים של מתי כספי.
אלבום בכורה טוב מצליח לצייר לך תעודות זהות נאמנה של היוצר שמולך, ומספר לך על השפעות מוזיקליות, ספרותיות, רוחניות ונפשיות שעיצבו את חייו. אלבום מעולה משרטט לך גם את התהליך הנפשי שעבר בזמן שחשב, חלם, כתב והקליט את השירים.
לדאבוננו, בחלק גדול מאלבומי בכורה שהבטיחו הרבה מהיכרות מוקדמת בהופעות וסינגלים, התמימות הנלהבת של היוצר מיתרגמת למוצר אולפני נקי, מלוטש, ומהוקצע, יתר על המידה. השובבות והראשוניות של שירים שנבעו מעומק הלב, מקבלים טיפול יתר באולפן והמפגש האינטימי עם נפש האמן נותר מרוחק. זה לא המקרה כאן.
אלבום בכורה מושלם כמו זה, חוטף אותך לתוך העולם שזה עתה הכרת, ומעורר את ההכרה שלך בצבעים מופלאים, מתוך תרדמת עמוקה.
רותם בר אור מתיישב לשיחת חברים אצלך בסלון ובחדר השינה. ההפקה משרתת בשלמות את המסע, האופי והמסר האקטיב(יסט)י שסוחף אותך פנימה. מסר שהוא צינור נשימה לחברה נחנקת שנותרה עם האשמות הדדיות בסגנון 'האשה שנתת עמדי' מהסיפור ההוא מלמעלה. הפעם האחרונה שמישהו דייק ככה בכל פרט בציור המציאות הייתה לפני 15 שנה, כשהוציא אביב גדג' את הבכורה שלו אז, ' תפילה ליחיד'.
"זה בא בתור אינספור רסיסים של אור, על פני הים ואין מה לנסות לתפוס את זה בכלל. כשאני תופס את זה, זה לא זה" (שריקת הים)
האלבום הזה יאתגר את מאזיניו. לפחות את מי שמבקש לקבל חיזוק לעמדה מוכרת ו'נכונה'. לחילוני הוא עלול להרגיש כמו אלבום אמוני מדי, לאדם דתי הוא בוודאי חידוש ופתיחת גבולות עצומה. למחנה 'השמאל' אולי יהיה פה ניחוח לאומי ול'ימין' זה ירגיש היפי ונאיבי. כמו יוצרו, המסע הזה מציע גאולה לנפש, לדעת, להסכים להכיל הפכים בצורה שרק תעודד את העץ לפרוח ולפרות. בר אור הוא דמות מורכבת שנמצא במסע אמיץ להשיל את כל אלו הלבושים וההגנות של עץ הדעת, גם במחיר ביקורת והרמת גבה כלפיו. חוץ מפראנקל, דילן, ובנהארט, נוכחים בתוך הטקסטים גם רעיונות חסידיים, מאיר אריאל של רישומי פחם, הדהודים לציפיית משיח ותפילות של ממש ('פקח את עיניי') ועוד. כמעט בכל שיר נמצא אזכור לעצים, הרים, ימים ושאר השראות טבעיות, כיאה לאלבום אביבי שצומח מתוך החושך.
"עולם שלי קדום , הכל חייב לפרוץ אל חיים שלא היו, אל רשת תזזיתית, מה יש לפחד מהאביב?!" (ימי תפילה)
אז מי מפחד מהאביב?
אליבא דבר אור, כל אותם העצים העומדים על מקומם במבוכה , שהתקשו להאמין שבתוך החורבן החורפי, תחת השמיים הקודרים, הפלגים המפולגים, וזעקות החידלון צומח עץ אחר. עץ חיים מלא בפרחים ופירות שיתגלו עוד רגע, אם רק יכון הלב ויסכים, לשמוע, לראות, מעבר. להיות קצת יותר 'לא יודע'. ללמוד איך לאהוב את זה. כמאמר השיר, 'אביב הגיע, פסח בא'. זו קריאה לפסוח ולדלג על אותם פחדים מהאחר, ממה שעלול לערער את עמדתנו. כי הפחד לנטוש עמדה מוכרת, תהא איזו שתהא, להסכים לא להיות צודק בכל מחיר, היא פחד, שעוצר את האהבה מלפרוח. בר אור מוסר לנו מתנה גואלת. אמונה במשמעות, בחיים נסתרים שצומחים בכל צד. שיגיע זמן שכבר לא נהיה ערומים, שנפרח. וכמו מאמן טוב, או גנן טוב, מציע לנו לבנות את הבית החדש שלנו באומץ לב, יחד, על עץ החיים.
