סערונת רשת פרצה השבוע, ודווקא מהסיבה הכי פחות צפויה. ״אפשר לומר את האמת ולהגיד שהייתי בזיכרון בסלון הכי משעמם אי פעם?״ כתבה פליטת הריאליטי ליאל קוליק בסטורי שלה, ״ניצול השואה לא ראה שום זוועה, ולא עבר שום דבר טראומתי״ המשיכה וסגרה – ״זהו, רק רציתי לשתף״.
ובהזדמנות הזו אני רוצה שניזכר בסערת רשת אמיתית על השואה, שנשכחה מלב הציבור אבל הייתה הרבה פחות עדינה – ״הייתה שואה, אבל זה מיצה את עצמו״ אמר היוצר והמלחין דורון מדלי במאי 23׳, ״אפשר להתקדם לסיפור חדש״ הוסיף וכמעט ניבא את מה שיקרה חמישה חודשים מאוחר יותר.
התגובות שתקפו את קוליק היום ואת מדלי בזמנו היו מוצדקות, אבל אני רוצה דווקא להתייחס לנקודה החשובה ששניהם מאירים באור הכי פחות מחמיא שאפשר – אנחנו ״מאבדים״ את ניצולי השואה – העדים החיים האחרונים שנותרו, וצריכים למצוא דרך אחרת לשמר את זיכרון השואה.
בשנה וחצי האחרונות אנחנו חוזרים אל החלק בהיסטוריה היהודית שאף יהודי לא רוצה לחזור אליו – החלק של הפוגרומים והרדיפות. הנרטיב הישראלי וסיפורם של יהודים רבים ברחבי העולם התקבע סביב הכאב, ההלם וגלי האנטישמיות שהכו ברחבי העולם בעקבות ה-7 באוקטובר ומהווים תזכורת לכך שעלינו לחיות על החרב כל ימי חיינו ובכל מקום בעולם.
בתקופת הזמן הזו אנחנו גם איבדנו למעלה מ-15 אלף ניצולי שואה, כמעט 10% מניצולי השואה שנותרו במדינת ישראל, וכשמתוך הנותרים – 96% היו ילדים בתקופת השואה. רבים מהם אכן "לא ראו שום זוועות". במקביל לאיבוד העדים החיים מהשואה, אנחנו מאבדים חלק ניכר מהיכולת להפעיל את הדמיון והרגש הישראלי, להבין מה קרה בשואה ולהתעמק בסיפורים.
אז האם נידונו "להתקדם לסיפור חדש" כדברי מדלי? זו לדעתי לא שאלה של כן או לא, אלא שאלה עומדת ופתוחה, והמעשים של מדינת ישראל יכריעו אותה.
הנתונים מראים – עד סוף העשור נאבד כמעט את כל ניצולי השואה ו"זיכרון בסלון", שכל מהותו הוא העברת הידע והסיפור מעדים חיים לעדים חדשים – יהפוך יתום. ולכן הגיע הזמן להתחיל לחשוב על השלב הבא בזיכרון השואה.
יוזמות חברתיות רבות כבר יש – בין אם זו העונה הרביעית של הפודקאסט "לך תזכור" של עקיבא נוביק וניר גורלי, ובין אם אלו סרטים כמו הסרט "הטבעת" שהפיק אדיר מילר, הפרויקט המוכר "הסטורי של אווה" ואפילו החייאת השירים של אנה פרנק ליצירה מוזיקלית של ירון כהן.
אבל מעל כל אלו עומד המפעל החברתי והמדיני הוותיק ביותר – המסעות לפולין.
מפעל שסובל כבר שנים רבות ממחירים גבוהים, איכות הדרכה ירודה שאינה מעוררת את הרגש והדמיון, רצינות נמוכה וחוסר הכנה ראוי של חלק מהמשלחות. בשנים האחרונות ישנה גם פגיעה בלגיטימיות הבינלאומית ואפילו ישנו פקפוק פנים-ישראלי בצורך שיש במסעות.
התוצאה? בעייתית מאוד. מאות משלחות בוטלו בעקבות הקורונה, המלחמה והמשבר עם הפולנים. התבגר כאן דור אבוד, שאינו חזה באושוויץ, לא ראה את הר האפר בעיניו ולא חווה את החוויה הכי עוצמתית שיהודי יכול וצריך לעבור, חוויה עליה תיארתי במאמר "אבותינו שורשים" לאחר שחזרתי מפולין.
הדור הזה הוא גם הדור שנלחם עכשיו במלחמה וחווה כעת את המשבר הביטחוני והחברתי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. זהו דור עם פוטנציאל לניצחון ותקומה אדירים, אבל הוא גם עלול לשכוח חלק מעברו בעקבות הזוועות שחווה בעצמו.
ולכן אל מול כל הקשיים והמחלוקות, המחירים ו"איבוד" ניצולי השואה, מדינת ישראל צריכה לעמוד ולומר – הינני! הנני כאן כדי לשמר את המפעל, הנני כאן כדי לחזק את המפעל!
"דור שאינו יודע את עברו – ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" אינו משפט גנרי וקלישאתי, הוא ההווה שלנו והמצב הקיים במידה רבה, ופרויקטים חשובים להנצחת השואה, ביקור ביד ושם או שמיעת עדות ב'זיכרון בסלון' אינם משתווים לעוצמה שיש במסע לפולין.
מדינת ישראל חייבת לשים את מפעל המסעות לפולין בראש מעייניה, ולהוביל צעדים שיוזילו את המחירים, יקלו על הבירוקרטיה ובעיקר יפתחו את האפשרות הפרקטית להשתתפות במסע גם לדור האבוד של ששת השנים האחרונות ואפילו למבוגרים ממנו.
הזוועות שחווינו ב-7 באוקטובר אינם הזדמנות להתקדם לסיפור חדש, והשואה אינה יכולה להינטש למחוזות המבוגרים והזקנים בלבד ולהישכח מליבנו בעודנו מאבדים את אחרוני ניצולי השואה. זו אחריותנו ואחריות המדינה לגדל דור חדש של עדים חיים לשרידי השואה שנותרו על אדמת פולין.
