מה שאנחנו לומדים מהתורה במבט ראשון אינו תמיד זהה למה שמתברר במבט שני. אחד הדברים שספר ויקרא מלמד אותנו הוא האופן הנכון והראוי לגשת אל הקודש. החומש פותח בקריאה של ה' אל משה, שרק לאחריה הוא יכול לגשת ולשמוע את דבר ה'. במבט ראשון, צו ה' ודברו הם הקובעים הבלעדיים בכל הנוגע לזהות המקריבים והמתקרבים ולאופן ההקרבה. סיפור מות נדב ואביהוא מחזק את המסקנה שכל אשר יבוא אל חצר המלך ואל היכלו הפנימי, אם לא ייקרא – אחת דתו להמית. בני אהרן שנקטו יוזמה, שרצו להתקרב על דעת עצמם, שהביאו אש זרה – נאכלו על ידי אש ה'.
ואולם ככל שהסיפור ממשיך ונוספים לו פרטים, המסר נעשה מורכב בהרבה.
מותם של בני אהרן מתרחש באמצע אירועי היום השמיני. בחלק הראשון של היום, אהרן עושה את כל הפעולות הנדרשות לקורבנות היום, כדי ש"יֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'". הוא מקריב את פר החטאת שלו, נותן מדמו על המזבח ושורף את שנשאר; הוא מקריב את העולה כולה למזבח; בקורבנות העם הוא מקריב את החלק הראוי למזבח – מחטא את המזבח עם שעיר החטאת, מקריב את העולה ומגיש את אזכרת המנחה וחלבי איל השלמים. לאחר שמתנות ה' ניתנות כראוי, אש יורדת מן השמים ו"אוכלת" אותן מעל המזבח.
בשלב זה האש – זו שהוזכרה או אחת אחרת – אוכלת את נדב ואביהוא שחרגו מההוראות.
אבל זהו רק חלקו הראשון של הסיפור.
דרישה ודרשה
ברוב הקורבנות לא הכול מוקרב, ומעשה הקורבן מושלם באמצעים נוספים. וכך, לאחר האירוע המצער של מות נדב ואביהוא, משה מצווה על אהרן ובניו הנותרים לאכול את חלקם מהמנחה ומהשלמים.
משה דורש את אשר נעשה לשעיר, וקצף על כך שהוא נשרף ולא נאכל. מפשט הכתובים עולה שמדובר על שעיר החטאת של העם, ומשה כועס על החריגה מקיום דבר ה' ביחס אליו. לכאורה, אהרן "נופל" באותה טעות של בניו – משתמש באש שה' לא ציווה עליה. אך כאן מתגלה דבר חשוב: לא היה דבר ה' שהתייחס לשעיר הזה!
העולות הוקרבו כמשפטן. פר החטאת של אהרן כבר נשרף. וכאשר משה מצווה על אכילת שיירי המנחה והשלמים, הוא לא מצווה מה לעשות עם השעיר. כשהוא שואל מדוע לא אכלו את החטאת אלא שרפו אותה, נראה שהכוהנים כבר אכלו את הנדרש מהקורבנות האחרים. כאן מתבהר שחילופי הדברים בין משה לאהרן אודות שעיר החטאת, נובעים מכך שלא היה ציווי מפורש מה לעשות איתו. וברגע זה נכנס (וגם נדרש!) שיקול הדעת.
השיקולים של משה ברורים למדי: השעיר הוא חטאת חיצונית, ולפי הכללים שהובהרו בפרקים הקודמים, חטאת שלא נכנס מדמה אל הקודש פנימה היא חטאת רגילה, והכוהנים צריכים לאכול את הבשר כדי שהבעלים – במקרה הזה, העם – יתכפרו. היה ניתן לצפות שאף ביחס לשעיר יבוא ציווי מפורש, אבל משלא היה ציווי כזה, משה מניח שהדין יושתת על המפורש קודם לכן. הדרישה של משה על אודות השעיר, כוללת בתוכה גם דרשה של התורה: "דָּרֹשׁ דָּרַשׁ".
אבל אהרן סבר אחרת. לפי ההבנה שמדובר בחטאת של העם, נראה שאהרן הבין שאם הוא ובניו נענשו, אין הם ראויים לכפר על אחרים: "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם – הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?!". אפשר גם שאהרן זיהה בשריפת פר החטאת שלו (אף שגם הוא היה חטאת חיצונית) את התקדים לשריפת חטאת העם. מכל מקום, אהרן מכניס את שיקול דעתו ומנסה לחשוב מה ייטב בעיני ה'.
העולם ההלכתי בנוי על פרשנות. לעיתים ה' אומר את דברו והפרשן נדרש להבין את דבר ה', ולעיתים הפרשנות נדרשת מתוך השתיקה של הכתובים. הלקונה בחוק קוראת לאדם להפעיל את המחשבה ולמלא את הפערים. מגוון כלים פרשניים מאפשרים למלא את החורים: אפשר ללמוד מדברים המפורשים ממקום אחר, ואפשר ללמוד מתקדים שמופיע באותו הקשר. אך בניגוד למה שהיה ניתן לשער, במקום לפנות עם השאלה לקב"ה ולשאול מה הוא רוצה, אהרן הבין שהוא נדרש לענות בעצמו על השאלה הזו.
ובאורח פלא, כאשר אהרן מסביר את השיקולים שלו למשה, מתגלה שמי שצריך להשתכנע זה לא הקב"ה: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו". וכך הרמב"ן מגדיר את הוויכוח: "משא ומתן של הלכה היה".
נקלע לסיטואציה
בקריאה ראשונה, סיפור נדב ואביהוא מלמדנו שאין לעשות מה שלא ציווה ה'. אבל סוף הסיפור מלמד שלעיתים ה' לא מצווה, והוא מצפה שהאדם יפעיל את שיקול דעתו ויבין מהו המעשה הראוי. שיקול דעת עצמאי אינו פסול בכל מקרה.
מהו, אם כן, ההבדל בין אהרן לבניו?
הבדל אחד הבולט לעין הוא בשאלה האם נדרשת "השלמה אנושית" או לא. נדב ואביהוא הוסיפו על דברי תורה במקום שבו לא התעורר שום צורך לעשות כן; אהרן לעומתם נקלע לסיטואציה שבה היה חייב לקבל הכרעה מעשית. המידע שבפניו היה חסר, והשלמת הפערים הייתה הכרחית.
אך נראה שיש הבדל מהותי יותר. איננו יודעים מדוע עשו נדב ואביהוא את שעשו. האם היו שיכורים, כפי שנרמז בהמשך, או רק שרויים בערפול חושים רוחני? האם פעלו מתוך התלהבות יתרה מה', או אולי, אפילו, מעצמם? אך בתוך המסגרת של חגיגה לאומית, הם פרצו גבולות למען התקרבות אישית. בניגוד אליהם, אביהם לא פעל למען עצמו או רוחניותו, אלא למען עמו. הפעולה לא נגעה לקרבה שלו לקודש, אלא לשירות שלו לה' ולעם. בעוד בני אהרן ויתרו על הדעת למען אש ההקרבה, אהרן הפעיל את שיקול הדעת למען המשימה הקדושה.
