בשבת שעברה הסתלק לבית עולמו אחד המיוחדים בחכמי ישראל, איש אשכולות, גאון שאין דומה לו בדורות האחרונים, מורי הרב מאיר מאזוז, ראש ישיבת כסא רחמים. רבי מאיר המשיך מסורת של חכמי הספרדים שהיו גדולים בכל מכמני התורה בבקיאות ובהעמקה – בתלמוד ובהלכה, בתנ"ך ובפרשנות המקרא, בחוכמת הדקדוק, ולצד אלה היו בקיאים באלגברה ומתמטיקה, בשירת ספרד, בחריזה ביתדות ותנועות כמשוררי ספרד הקדומים, ואף בשירת זמננו. כסקרן מטבעו ובעל זיכרון מדהים, הוא התעניין בכל חכמה ובלבד שתהיה נושקת עם חכמת התורה. אין כמעט דומה לו בין חכמי ישראל בדורות אלו. בעל דעות עצמאיות, ולא חת מפני מתנגדים ומשמיצים להשמיע דעות שלא תמיד מקובלות בתוך בני־ברק, מוקף בעולם חרדי ליטאי.
הרב מאזוז נולד לפני שמונים שנה למשפחה מיוחסת מהעדה התוניסאית. אביו, הרב מצליח מאזוז, שימש ראש ישיבה ודיין בעיר הבירה תוניס, מחבר הספר "איש מצליח", ולימים מייסד ישיבת "כסא רחמים" בתוניס, על שם רבו, רבי רחמים חי חויתה הכהן. עם הירצחו בידי בן עוולה אחר מלחמת ששת הימים, עלו בניו לארץ והמשיכו כאן את מפעלו.
כבר בילדותו התגלו בו כישרונות גאוניים. בגיל תשע ידע את חמשת חומשי התורה על ניקודם וטעמיהם, וסקרנותו הביאה אותו לשנן את שירת משוררי ספרד כמו ריה"ל, אבן־גבירול ורבי משה אבן עזרא.
עם התפתחות כישוריו, גילה חיבה מיוחדת לסוגיות תלמודיות שהבנתן תלויה בידיעה מתמטית כמו עירובין ומקוואות. אהב במיוחד להראות שגם חכמי התלמוד ידעו את כללי היסוד כמו משפט פיתגורס. היה מסוגל להתחרות עם מכונת חישוב בחשבונות מסובכים, ללא דף ועט. רבים נהנו מגימטריאות וראשי תיבות ששילב בדרשותיו, ולא ידעו שהכול נחצב בספונטניות ממוחו הגאוני.
ישיבת "כסא רחמים" נוסדה כדי להמשיך להנחיל את דרך הלימוד הספרדית המקורית, בעיון ובהעמקה רבה. עיקרה של דרך לימוד זו, המכונה "העיון התוניסאי", היא התמקדות בפשט הגמרא, רש"י ותוספות ומהרש"א, ולימוד שיטתי ללא דילוג על שום דבר, קל כקשה. לימוד זה אינו מסתפק בידע אלא מבכר את ההעמקה, אך זוהי העמקה בדרך הפשט ולא בפלפולים, הקושרים לעיתים נימה בנימה ללא מחויבות למילות הטקסט. דרך זו, שירש הרב מאזוז מאביו ומרבני תוניס, הוא הנחיל בישיבה שייסד בשכונת פרדס־כץ ועברה לבני־ברק.
מהתלמידים המשתתפים בשיעוריו הוא דרש להיות מוכן באופן מושלם בהבנת הסוגיה. אצלו לא הרב "מסר" שיעור אלא התלמיד, ואם התלמיד ידע להסביר הכול על מתכונתו – הרב רק אישר. וכך דרש מתלמידיו להביא מן החדש בכל סוגיה, להיות כוח מחדש בתורה ולכתוב בצורה נכונה ותמציתית את הרעיונות; לא להעתיק מדברי הזולת ולגבב דברים, אלא לתמצת מדברי הקודמים ולהוסיף עליהם נופך.
ישיבת כסא רחמים בראשותו נוהלה בצורה שונה משאר הישיבות. הייתה זו ישיבה שלומדים בה תנ"ך, דקדוק וטעמי המקרא, עיבור השנה ועריכת לוח. הוא דרש מתלמידיו שיהיו מסוגלים לקרוא בתורה בציבור בעת הצורך, ועודד את מי שמסוגל לשלב עם הלימוד גם ממלאכות הקודש, שיהיה לו ממה להתפרנס בעתיד, כגון שחיטה, מילה וכתיבת סת"ם. הוא לא התרגש מכך שבעולם הישיבות דברים אלו אינם מקובלים. שעות אחר הצהריים של ימי חמישי הוקדשו לנושאים הללו. גם יפי הכתב היה חשוב בעיניו, והיה רגיל לצטט מדברי הקדמונים "מכתבו של אדם ניכר".
מול רוחות בני־ברק
הרב לא ראה עצמו מחויב להשקפת העולם החרדית־ליטאית. הפלפול בסגנון הישיבתי היה זר לו, והוא לא העריך אותו ביחס ללימוד הפשט והעיון. מעולם לא הסכים לחבוש כובע המבורג רבני והתעקש להמשיך ולחבוש כובע קש. בשנותיה הראשונות של הישיבה, התלמידים שהגיעו אליה היו רשאים להתלבש כעולה על רוחם, ללא הקוד הישיבתי המקובל כיום.
הרב היה ציוני במהותו, ובדרשותיו שילב רמזים על ראשי הציונות, על חשיבות יום העצמאות ועל הקמת המדינה כחלק מובהק מהליכי גאולת ישראל. ישיבת כסא רחמים נתייסדה ביוזמת פעילים ציוניים, כמו הרב שמואל עידאן שהיה גם מראשי הסוכנות היהודית. אמנם לימים חדרו הרוחות החרדיות הבני־ברקיות לרבני הישיבה האחרים, והגוון השתנה.
הרב היה קנאי למבטא הספרדי הנכון – החי"ת, העי"ן, הה"א והקו"ף. הוא בז לספרדים הזונחים מורשת אבותיהם ומאמצים מורשת זולתם, בפרט כשהקפידו לדבר בעגה אשכנזית.
הוא היה איש ימין בדעותיו, ימניות שיסודה בהכרת האופי הערבי והאסלאמי. היה לו ידע לא מבוטל בפסוקי הקוראן ובדברי החדית' (מדרשי האיסלאם). הוא לא נתן אמון במוסלמים ולא האמין שייכון שלום בינינו ובין הפלסטינים. רצח אביו בידי בן עוולה חיזק ואישר את גישתו.
הרב חיבב מאוד את תורותיהם של הראי"ה קוק ושל הרב"ץ עוזיאל. דעותיהם הציוניות והשקפת עולמם היו בעיניו כגישות דתיות קדושות, ולא סבל מי שדיבר כנגדם בחוסר כבוד.
יחסו המיוחד כלפי הרב עובדיה יוסף ולימים כלפי מפלגת ש"ס, שלא פעם מתח עליה גם ביקורת, נבע מהכרת הטוב הגדולה שהייתה לו כלפי הרב עובדיה יוסף, שעם הגעתו לארץ תמך בו ועודדו מאוד עד שהצליח בהקמת הישיבה.
במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו. לא החזיק מעצמו, לא רדף כבוד ולא חיפש הכרה וגדולה. העריך כל תלמיד חכם, ובעיקר אלו שמסוגלים להודות על האמת, היה רגיל על לשונו "מודים דרבנן היינו שבחייהו". היה איש אמת במלוא מובן המילה, וכך חינך את תלמידיו.
אמת זו עלתה לו לא פעם ביוקר כששחה נגד הזרם. למשל כשפרסם את סידורו "איש מצליח" עם תיקונים והגהות חדשות משלו, ועיתוני בני־ברק כמו יתד נאמן חרה אפם ותקפוהו במאמרים בוטים. אך הוא לא התרגש והיה אומר בבדיחותא: הנח להם לאלה שאינם יודעים שיתד זה נקבה…
מורי הרב מאיר הנחיל לתלמידיו גאווה ספרדית במורשת ובדרך הלימוד, שלא להתבטל בפני אחרים, ללא חשש ממה יאמרו ומה יחשבו. האמת התורנית הייתה נר לרגליו, והיה רגיל בביטוי שכתב הרמב"ן "ואין אחר האמת כלום". אף כי הוא עצמו נהג בהרבה חומרות ומילי דחסידות, לא דרש זאת מאחרים.
משמת רבי מאיר בטלו אנשי אשכולות. בכמה מהתחומים המיוחדים לו היה יחיד בדור, איש שהכול כלול בו – חוכמה ויראת השם, גאוות המסורת עם ענווה וצדקות, חסידות והקפדה עם מתינות, גאונות ובקיאות, וידע נרחב בכל מכמני התורה, ואפילו בשירת משוררים מדורנו – דבר שלא פעם גרם להרמת גבה. הוא לא התרגש מהביקורת, ותמיד אמר "קבל את האמת ממי שאמרו, יהיה האומרו מי שיהיה".
בעיניי ובעיני רבים היה הרב מאיר גדול הדור, ואין דומה לו בסגנונו המיוחד. אין לנו תמורתו. רק ספריו וכתביו הרבים שפורסמו ושיתפרסמו, הם הם מצבת זיכרונו
