הקריאה הציבורית בתורה, הנעשית בשבת, בשני ובחמישי, היא אחת מתקנות עזרא הסופר (בבא קמא פב, א), ויש המקדימים אותה אף לאבותינו במדבר. אך מלבד הקריאה הזו, המייצרת ריתמוס שבועי – ומקבילה בכך לתקנות אחרות של עזרא – ייחדו חכמינו קריאה בתורה לכל מועד בלוח היהודי, קטן כגדול, בין אם הוא חל בשבת, בשני ובחמישי, ובין אם הוא חל בימים אחרים.
המשנה במסכת מגילה (פרק ג) קובעת כך:
בַּפֶּסַח קוֹרִין בְּפָרָשַׁת מוֹעֲדוֹת שֶׁל תּוֹרַת כֹּהֲנִים; בָּעֲצֶרֶת – "שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת"; בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה – "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ"; בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – "אַחֲרֵי מוֹת"; בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג קוֹרִין בְּפָרָשַׁת מוֹעֲדוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, וּבִשְׁאָר כָּל יְמוֹת הֶחָג בְּקָרְבְּנוֹת הֶחָג; בַּחֲנֻכָּה – בַּנְּשִׂיאִים; בְּפוּרִים – "וַיָּבֹא עֲמָלֵק"; בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים – "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם"; בְּמַעֲמָדוֹת – בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית; בְּתַעֲנִיּוֹת – בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת.
על מה סמכו חכמים כשתיקנו את הקריאות הללו? מהי התשתית ההלכתית המצדיקה את הוצאת ספר התורה, את ברכות העולים, את העניין כולו?
איש אינו שואל את השאלה הזו, ובצדק: מערכת הקריאות בתורה היא מערכת שכולה הבנָיה של חכמים, מערכת המשלימה את עולם התפילות והברכות. ככזו, היא "מעניקה" קריאה לכל מועד בלוח השנה, בלי להותיר ולו אחד מחוצה לו. יהיו אלה חנוכה או פורים, תעניות או ראשי חודשים או חולו של מועד – לכל אחד מהימים הללו קריאה המיועדת לו, ובכולם מוציאים את ספר התורה וקוראים בו.
אכן, בפרק הבא מציגים חכמים היררכיה בין הימים השונים של קריאת התורה:
בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד – קוֹרִין אַרְבָּעָה. אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן, וְאֵין מַפְטִירִין בְּנָבִיא.
…זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּסָף וְאֵינוֹ יוֹם טוֹב – קוֹרִין אַרְבָּעָה; בְּיוֹם טוֹב – חֲמִשָּׁה; בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – שִׁשָּׁה; בְּשַׁבָּת – שִׁבְעָה. אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן, וּמַפְטִירִין בְּנָבִיא.
במילים אחרות: קריאה בתורה שיש בה יותר משלושה עולים מיוחדת לימים שיש בהם מוסף. אבל אין פירוש הדבר שבימים האחרים אין קוראים; קוראים גם קוראים, לא רק בשני ובחמישי אלא גם בחנוכה, בפורים ובתעניות.
העניין ברור: כל מועד בלוח השנה היהודי, קטון כגדול, זוכה לקריאה בתורה. ואם אין בתורה תוכן שמתאים לו – מוצאים בכל זאת משהו, כפי שעשו חכמים עם חנוכה ופורים, שאינם מועדים מן התורה.
מדוע, אפוא, איננו קוראים בתורה ביום העצמאות?
מה שטוב לשיעורי אמונה
התשובה הפשוטה היא שאיננו קוראים בתורה ביום העצמאות משום שבשעה שנתקנו סדריו של היום הזה בראשית ימי המדינה, הם נתקנו בגמגום ובחשש; וכחלק מגמגום זה לא נקבעה בו קריאת התורה.
שמא תאמר, אחרי שזכינו להתבססותה של מדינת ישראל ולביסוסו של יום העצמאות כיום חג גאולתנו האחרונה, המובהק והבלעדי – מדוע אז לא באנו לתקן קריאת התורה כמתבקש? ובכן, התשובה פשוטה עוד יותר, גם אם אינה נאמרת במפורש: איננו מתקנים קריאה ביום העצמאות משום שהמוטיבציה של תופסי התורה לתקן ולחדש עוד בעניינו של יום איננה קיימת. הנח להם לישראל, אומרים הם לעצמם ולמתי המעט ששואלים אותם, הרי גם את ההלל התקשינו לנטוע בסידור, ובכלל רוב ישראל אינם פוקדים את בתי הכנסת בבוקרו של יום העצמאות – מדוע אפוא ליצור מחלוקת חדשה? מדוע ליצור עוד הבחנה בין סידורים "שלנו" ל"שלהם", בשעה שאנו צמאים כל כך למכנה המשותף האורתודוקסי, זה של כלל שומרי המצוות ופוקדי בתי הכנסת?
ומה באשר לעלבונו של יום העצמאות? ומה באשר לקביעת הנביא "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם" (ירמיה טו)? הייתכן שיום שהוא גדול מגאולת מצרים, תיאמר בו הפטרה ללא ברכות, כמין ספק־מועד?
ובכן, הפסוקים הללו, ובכלל התורה הזו, העוסקת בגאולתם של ישראל, ברוממותה ובגדולתה; זו שרואה עין בעין בשוב ה' ציון, שמבינה את עוצמתה הגואלת של התנועה הציונית ושל היהודים החדשים שהולידה; שמבינה את שיבת ציון כנס לעמים, ומלמדת את הדורות לשאת סביב עיניהם ולראות איך כולם נקבצו באו, אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ – הפסוקים הללו והתורות הללו יפים לשיעורי אמונה, לבניין התודעה, להבנה פנימית של מהלך גאולתנו, אבל – כך סבורים רבים מדי מרבנינו – אין לגזור מהם דבר ביחס להלכות היומיומיות שלנו, לשמירת המצוות שלנו, לסידורים שלנו. שם, בטריטוריה ה"דתית", נדרשים אנו להיענות לסטנדרט ה"אורתודוקסי" וליישר קו ככל הניתן עם העולם החרדי – זה שהעלה על נס את הפרישה וההתבדלות מכלל ישראל, והעדיף לגזור מתורת הגלות מעין דת חדשה שכל עניינה לימוד תורה ושמירת מצוות, משל לא היו אלה כלים לכינונה של חברת מופת ששכינה שורה בה.
מבחן שייכות מדומה
ומעט יותר בהרחבה. בספרו החשוב "הלכות יום העצמאות ויום ירושלים", קיבץ הרב פרופ' נחום רקובר מאמרים ודיונים על היבטים הלכתיים שונים בעניינו של יום. רוב ככל הדיונים התקיימו בשנות המדינה הראשונות; מיעוטם כעבור שנים מעטות, סביב מלחמת ששת הימים. הפרק העוסק בקריאת התורה קצר ביותר, אך הוא שופך אור מאלף על הסוגיה.
הרב חיים דוד הלוי, במאמר פשוט ובהיר, עמד על ההבחנה בין תקנת הקריאה בשני ובחמישי, תקנה עתיקה שנועדה למנוע רצף של ימים ללא תורה, ובין הקריאה במועדים השונים, שנועדה להעצים את הנרטיב התורני של אותו יום. מכאן הוא מסיק כי "כשם שרבותינו בתקופת החשמונאים התקינו קריאת התורה בימי החנוכה להבלטת והדגשת ערך חנוכת המקדש וטהרתו בימיהם, וכן בימי הפורים התקינו קריאה בפרשת 'ויבא עמלק' לרמוז על מפלת המן שבדורם, ייתכן שגם חכמי דורנו רשאים הם להתקין קריאת התורה ביום העצמאות – באם נצא מתוך ההנחה שיום זה שבו הוכרז על הקמת מדינת ישראל הונחה אבן הפנה לראשית צמיחת גאולתנו, ולאחריה עתידה לבוא גאולת ישראל השלימה לשלביה השונים, החמרית והרוחנית. ומבחינה זאת ודאי עולה יום העצמאות בחשיבותו על חנוכה ופורים; ואם רבותינו התקינו בהם קריאת התורה להבלטת ערכם ומשמעותם – למה ייגרע יום העצמאות?"
גם כאן ניכרת יראת ההוראה ("ייתכן שגם חכמי דורנו רשאים"), האופיינית כל אימת שנוגעים בעניינים שבריטואל – אבל ההיגיון חד ופשוט. מאלפת עוד יותר חליפת המכתבים שנערכה מראשית ימי המדינה בין הרב אלימלך בר־שאול, רבה של רחובות שהיה קרוב מאוד אל הקיבוץ הדתי, והרב משה צבי נריה, ראש ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה. הרב בר־שאול שואל על מנהגם של אנשי הקיבוץ הדתי לקרוא בתורה ביום העצמאות ולהפטיר בברכה. הוא עצמו מוטרד מהברכה על ההפטרה מתוך חשש מעניין: הפטרה בברכה נתפסת בעיניו כסימן של יום טוב, ואז "יטעו לעשותו בהמשך הימים כעין יו"ט גמור, גם לעניין הנחת תפילין". לעומת זאת, עצם הקריאה בתורה נראית לו מתבקשת ונכונה: "לפענ"ד זה גם רצוי לקבוע מנהג של קריאה עם ברכות ביום זה בפרשה מסוימת שיש בה משום שיקוף תוכן היום".
ואולם הרב נריה אינו שותף לקלות שבה הרב בר־שאול זורם עם רעיון הקריאה בתורה. הוא מצטט את הנצי"ב מוולוז'ין שקבע כי "לקרוא בתורה בברכה ביום שלא תקנו חז"ל הוא ברכה לבטלה", ומסיק ש"כל זמן שאיו לנו מקור ברור לקריאת התורה בו ביום, לאו כל כמינן לחדש מדעתנו ומסברתנו".
וכאן הבן שואל: מהיכן חושב הרב נריה שיהיה לנו "מקור ברור לקריאת התורה"? ומה היה מקורם של חכמים שקבעו את הקריאה במועדים האחרים? חכמי דורנו, אומר הרב ח"ד הלוי, הם החכמים הרלוונטיים לקביעת קריאה, כשם שהחכמים בדורות שאחרי התקבעות מועדי חנוכה ופורים הם שקבעו את הקריאה לאותם ימים. העיקר, ככל הנראה, נעוץ בסיפא: "לאו כל כמינן" – לא הכול מאיתנו, "לחדש מדעתנו ומסברתנו". לכאורה עולה מדבריו כי אפילו ה"אנחנו" הקולקטיבי של חכמי הדור אינו בעל סמכות. מי אפוא כן בעל סמכות? שאלה קשה.
תשובה ראשונית: בעלי הסמכות הם רק חכמי התלמוד וגדולי הדורות שלפנינו. אם זו הכוונה, אין משמעות ל"חכמי הדור" בדורותינו; כל כוחם מוגבל לדימוי מילתא למילתא, כדי להוביל אותנו נכון בתוך מבוך התקדימים, שרק הם מעצבים את תודעתנו הדתית.
אורות ומשנה ברורה
חוסר האונים הפסיקתי המוצג כאן מזכיר לי ביטוי של אחד מחשובי הרבנים במגזר, שכתב לפני שנים רבות, בראשית ימי רבנותו, את המשפט הבא (הניסוח על פי זכרוני): "אינני פוסק הלכה, אני רק מספר לציבור מה כתוב בספרי ההלכה". יש כאן תודעה מגבילה שמעידה על הפנמת תפיסה שהפכה את האורתודוקסיה לקריקטורה.
עולם התורה הציוני מלא בביטחון עצמי כאשר הוא מבטא את עמדתו במישור הלאומי, וחלק מאגפיו מובילים חידושים מפליגים בשאלות הלכתיות דרמטיות. אבל כשמגיעים למרחב של "אורח חיים", אותן ד' אמות של הלכה שסביב בית הכנסת – כאן אוחז את חכמי הדור שיתוק
המעניין הוא שהצניעות היתרה הזו נוגעת רק למישור ההלכה הריטואלי היומיומי. עולם התורה הציוני־דתי מלא בביטחון עצמי כאשר הוא מוביל את תלמידיו לעמדות מסוימות במישור הלאומי, שיש להן משמעות של חיים ומוות; חלק מאגפיו גם מובילים חידושים מפליגים בשאלות הלכתיות דרמטיות הנוגעות לגופי תורה. אבל כאשר מגיעים למרחב של "אורח חיים", לאותן ד' אמות של הלכה שנחוות סביב בית הכנסת – כאן אוחז את חכמי הדור שיתוק. נשלח את בנינו למסור את הנפש במלחמה על הגנת המדינה ולפי הוראת ראשיה; נורה להם לעשות זאת גם בשבת, "עד רדתה" – אבל לא נקרא בתורה ביום העצמאות. אפעס, אולי יש כאן ברכה לבטלה.
האנומליה הזו אינה מקרית: עולם הישיבות שלנו גידל דורות על "אורות" מחד ו"משנה ברורה" מאידך; תורת ארץ ישראל בכל תחום – תוך שמירת מעין מונופול חרדי־גלותי על תחום אורח החיים היומיומי. באופן פרדוקסלי, אורח החיים הזה נשאר חרדי מתוך מחשבה שהוא קריטי לשימור הזהות הדתית, ובו טובה לנו לכאורה החברותא עם החרדים מול החילוניות; אבל גם משום שסברנו (בטעות) שהוא לא כל כך חשוב, ושבעיקרו הנאמנות לו היא מין מבחן שייכות.
הנה הצצה למציאות אלטרנטיבית של פסיקה, בעולם שלא התפתחה בו רפורמה ואורתודוקסיה:
אנו הרבנות הראשית ובית דין הצדק לטריפוליטניה יע"א תקננו שביום העצמאות ה' באייר בכל שנה להוציא ספר תורה ולקרוא שלשה עולים בשחרית בפרשת כי תבא מתחלת הפרשה עד כאשר דיבר. ולהפטיר בישעיה סימן ס קומי אורי בי בא אורך עד סוף הפרק. ובתפלת מנחה לקרוא בספר תורה בפרשת קדושים שלשה עולים מתחלת הפרשה עד שני. ולהפטיר בזכריה סימן ח' כה אמר ה' הנני מושיע את עמי מארץ מזרח עד סוף הפרק. ואחר ההפטרה בשחרית ובמנחה כנ"ל תקננו לקרא תפלה זו שחברנו במיוחד ליום העצמאות בכל שנה ובהחזרת ספר תורה למקומו אומרים כל הקהל ביחד שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון וכו'. ותקנות אלו כיתד נטועים לא ימוטו לעולם.
הרבנות הראשית ובית דין הצדק לטריפוליטניה יע"א
שלמה ילוז חי גאביזון; יששכר חכמון; כמוס נחאיסי
טריפולי ביום ב' באייר התש"ט
(מתוך "שאו ציונה – סידור תפילה ליום העצמאות כמנהג יהודי לוב", בעריכת דביר כחלון, בהוצאת אור שלום, הר ברכה תשע"ח)
דיאלוג חד־צדדי
הרצון לתחזק את המישור של הריטואל הדתי כמין יישור קו עם החרדים, מגיע מסנטימנט עמוק. בעולם מחולן, בישראליות שרובה נעדרת זיקה למסורת הדתית וההלכתית על כל עושרה הגדול – האפשרות למצוא שותפים היא דבר גדול, המאפשר ביתיות ונינוחות. כיוון שהתרבות המסורתית היא רחבה וקיומית, השותפות הזו נוגעת למלוא רוחב הספקטרום – משותפות לערכים העמוקים, לעצם תודעת המחויבות והשיפוט הערכי של מעשים (יראת העונש, יראת הרוממות, ייחוס הערך) ועד לשותפות להווי החמים, אפילו המבודח, הנוצר מעצם המשחק עם השפה ההלכתית ועם הממשק האנושי איתה. זה כמובן נוכח מאוד במילייה הרבני (רבנים "שלנו" נמצאים כל העת בשיג ושיח עם העולם החרדי, עולם הישיבות שלנו נמצא בדיאלוג חד־צדדי איתו, וכן הלאה) ובציבוריות החרד"לית, אבל במינונים קטנים יותר הוא קיים לכל רוחב השדרה של הציונות הדתית, לעדותיה ולסוגיה. כמו ישראלים בחו"ל, שלא תמיד שמחים להיפגש אבל חולקים ביניהם איזו שותפות גורל וסוג של סוד, כך גם שומרי המצוות לסוגיהם – בוודאי כשהם בסביבה חילונית או נוכרית.
אבל זה לא רק סנטימנט, זו גם אידיאולוגיה.
פעולה מיתולוגית בבני עקיבא של דורי הייתה מבקשת מהחניכים להגדיר למי הם קרובים יותר – לחרדים או לחילונים. החניכים היו מגלים שהם ללא ספק קרובים יותר לחילונים (תרבות הפנאי, הלבוש, התוכניות לחיים, וגם ערכים רבים), ואז המדריך היה "נוזף" בהם על כך. בדברים החשובים ביותר בחיים, הוא היה אומר, המכנה המשותף העמוק שלנו הוא עם החרדים. זו רק חולשה, או חשיפת יתר לתרבות חילונית, שמביאה אותנו לראות אותם כזרים ושונים.
אני מקווה שהפעולה הזו לא מועברת יותר, אבל היא נובעת מרבדים שהיו נטועים עמוק במהפכה התורנית שעבר הציבור הדתי החל משנות החמישים. מי שכונה "אבי דור הכיפות הסרוגות" שלח תלמידים לישיבות חרדיות, שאותן הוא ראה – בצדק – כנושאות מסורת מפוארת של למדנות ויראת שמיים. הדור שלמד בישיבות החזיר למזרוחניקים את ההקפדה ההלכתית, שהוצגה ככזו שנשכחה בקלות דעת או בעצת היצר. האינדוקטרינציה שהובילה להפצת ה"אורות" לוותה גם בחתירה מתמדת לשחרור מהנורמות המחולנות שפשטו בנוער הדתי, לגיבושו של "קדושים תהיו" וגם לקאמבק המרשים של המשנה ברורה. היו לזה, אגב, סיבות טובות; אבל היה גם מחיר.
האינטואיציה שהובילה את ה"מזרוחניקים" לאמץ סגנון חיים חילוני יותר, הייתה אינטואיציה של אמת, של דור נגאל, של יהודי חדש. החרדיות היתה עמידה מנגד, ואסור היה להותיר בידיה את השליטה באורח החיים הדתי, את גבולות הפסיקה הלגיטימית, את עיצוב הריטואל
כן, תמיד היינו גאים בחלקנו במדינה ובצבא, בשייכותנו לכלל ישראל, בטבעיות שבה נטלנו חלק בחיים המודרניים – אבל גם הטמענו בעצמנו ובחניכינו איזו הערכה לחרדיות, מצטרפים לשקר שטופח שם בדבר ה"אותנטיות" היהודית של קידוש הגלותיות.
הפעולה בבני עקיבא היתה טעות.
האינטואיציה שהובילה את ה"מזרוחניקים", כמו את רוב היהודים שומרי המסורת מאירופה, לאמץ סגנון חיים חילוני יותר, הייתה אינטואיציה של אמת, של דור נגאל, של יהודי חדש. היא אולי הייתה גורפת מדי ושטחית מדי, וטוב שעמדו מחנכים על המשמר ויישרו את השורה – אבל עצם הדמיון בין החילוני לדתי נבע משורשים עמוקים מאוד. החרדיות היתה עמידה מנגד, ואסור היה להותיר בידיה את השליטה באורח החיים הדתי, את גבולות הפסיקה הלגיטימית, את עיצוב הריטואל.
אסור היה, ואסור כעת.
לא רק הלכות צבא
כוחות רבים במחנה שלנו באים, מתוך כוונות טובות מאוד, לעסוק בתורה מתחדשת דווקא באזורים שבהם היא כקרקע בתולה. הלכות מדינה, הלכות צבא, הלכות אקלים, יחסים בין־דתיים – סוגיות חשובות מאוד; סוגיות שרק ציונות דתית תעסוק בהם. אבל את המקום האינטימי של החיים הדתיים, המקום שמגדיר את ההבדל בין דתי לחילוני – מותירים בידי החרדים.
יהודים רבים שמסורים לתחיית האומה ולהתחדשות עמוקה של מסריה, מוכנים לנהל חיים דתיים יומיומיים שאינם באמת מזדהים איתם; מעין מס־שפתיים למחויבות כללית למסורת הדורות, לעיתים אפילו תוך אידיאליזציה של הדיסוננס ("עקידה" כביכול). זה בסדר. הריטואל הדתי אינו בהכרח המקום שבו אדם נבחן, אינו בהכרח מה שה' רוצה ממנו, אינו בהכרח חשוב. אבל הוא מעצב, עמוק עמוק, את התודעה של כולנו. סדרי העדיפויות ההלכתיים – אלה שבהם הקודש תמיד גובר על החול, הרוחני על הגופני – חותרים תחת המסרים החינוכיים שלנו. ויותר מכך: הבריחה מלגעת בהם, הפחד מאותה "ברכה לבטלה", מאותו "מי אנחנו" – מעידים על תודעה הלכתית ודתית שקפאה, שמסרבת למעשה הציוני והיהודי המתבקש, לנטילת האחריות.
בימים אלה אני יוצא (מחדש, אחרי חודשים של בירור) להוביל את מיזם "תורה ישראלית – לכתחילה". היוזמה מציעה להשתחרר מהדפוסים החרדיים ולפתח יהדות ישראלית, נאמנה ואותנטית – לא בעתיד רחוק אלא עכשיו, מתוך תעוזה ויצירתיות. זהו מיזם הפונה אל המאמינים בחזון התחדשות התורה בארץ ישראל, ומבקש להטמיע בהם את ההכרה כי הדבר אפשרי, הכרחי וחיוני – וכי הוא נתון בידינו, בני הדור הזה, ובסמכותנו. "לכתחילה" גם תניח יסודות ראשונים להלכה ישראלית, על ידי מחקר, כתיבה ופרסום של פסיקה רלוונטית ושל גופי תורה הפונים אל הדור הזה ומכוחו של הדור הזה.
אז מה יעשו אצלכם בבית הכנסת ביום העצמאות בבוקר? יוציאו ספר תורה ויקראו? ואם יקראו – האם את הפרשה בעקב (דברים ז, יב – ח, יח), כפי שהציעו בכמה מקומות בעבר; שמא את פרשת התשובה המתבקשת מניצבים (דברים ל, א-י, מתחלק נהדר לשלושה קוראים) או שמא תאמצו את פסיקת בית הדין של טריפולי ותקראו בפרשת כי תבוא עד "לתתך עליון… ולהיותך עם קדוש" (דברים כו, א-יט)?
