הוויכוח על מה שראוי או לא ראוי בספר ילדים, עתיק כמעט כמו ספרות הילדים עצמה. אבל אם יש משהו שאפשר להסכים עליו הרי הוא שילדים אינם חסינים מפני מציאות רגשית קשה. הם עדים, ולעיתים אף קרובים מדי, למתרחש סביבם. ספרה החדש של נורית זרחי נכתב סביב חוויה של חשיפה מנקודת מבט ילדית: אימה של מיקה יוצאת לסדנת הורות, ומיקה מצטרפת אליה וממתינה בחוץ עם חוברת צביעה. מתוך סקרנות היא מציצה למפגש, ונחשפת לעולם המבוגרים בצורתו הגולמית: דיבורים על קושי לאהוב, בעיות התנהגות ואתגרים הוריים. מיקה מאזינה, מפרשת, ולאט־לאט הופכת ליועצת בלתי רשמית להורים אחרים – כזו שמבינה מה עובר על ילדים טוב יותר מהוריהם עצמם.
אך ככל שההבנה מצטברת כך גובר העומס הרגשי, עד שהיא פורקת את הקושי בפני אימה: "לֹא הָיִיתִי צְרִיכָה לְהִסְתַּכֵּל בַּחֲרִיץ. זֶה לֹא דְּבָרִים שֶׁיְּלָדִים צְרִיכִים לָדַעַת. זֶה רַק מְסַבֵּךְ לָהֶם אֶת הַחַיִּים".
ההצצה שפותחת בפני מיקה את עולם המבוגרים הופכת להזמנה דו־כיוונית: דרך העצות שלה נפתח פתח גם עבור המבוגרים אל תוך עולמם של הילדים. זהו לבו של המהלך הרגשי שבספר – מיקה הופכת לפרשנית של הנפש הילדית, אולי אפילו תחליף־מבוגר לרגע – עד שהיא עצמה קצה בתפקיד שנטלה על עצמה. גם ברגע הזה, כשהיא חוזרת לעמדה הילדית ומתוודה בפני אמה, האם אינה מנסה לרכך את הדברים: "לְהָבִין זֶה לֹא מַזִּיק", משיבה האם, "רַק צָרִיךְ לָדַעַת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּזֶה נָכוֹן". האיור בכפולה הסוגרת, שבו האם והבת משחקות יחד קלפים, מציע קריאה מחויכת, חלופית, במושג ההצצה – משחק שמתקיים במרחב מוגן, שבו מותר להציץ בהתאם לכללים.
הסיפור מציע עיסוק עדין אך מדויק בשאלה מה קורה כשילד נחשף לעולם הפנימי של המבוגרים מוקדם מדי. הוא אינו מחזיר את מיקה למצב של תום אלא מאפשר לה לנוע בתוך המורכבות – ובעיקר, להישמע. זוהי תנועה שזרחי מלווה מתוך קרבה ולא מתוך עמדת סמכות.
בספר זה, כמו בכתיבתה של זרחי בכלל, בולטת היכולת לדייק את נקודת המבט הילדית. היא אינה מפשטת אותה, אינה מתייפייפת ואינה מדקלמת בשמה. היא לא מהססת להכניס לספר ילדים מושגים כמו אגו או תסביך. השפה שלה היפר־ריאליסטית, לעיתים חידתית, אך תמיד מדויקת בתנועה הנפשית שהיא משרטטת. לא כל דבר מוסבר עד תום, לא כל רגש מפוענח, וזה בדיוק חלק מהאמון שהיא נותנת בילדים הקוראים.
האיורים של לנה מור מהדהדים את הרוח הזו, וכמו זרחי, גם היא אינה פונה ישירות אלא מזמינה את הקורא להתבונן פנימה דרך קומפוזיציות שמדגישות את המבט מהפרספקטיבה של הגיבורה.
"הצצתי", כמו רבים מספריה של זרחי, מסרב גם הוא להישאר בגבולות ספרות הילדים. הוא מדבר על ילדה, אבל מיועד גם למבוגרים. הוא מבקש להציג את הילדות לא כמצב רגשי סטרילי, אלא כמקום שמתרחשים בו תהליכים נפשיים מורכבים, שראויים להתבוננות אמיצה. הוא אינו קל לעיכול אבל מלא יופי, חמלה ויושר ספרותי. ובמקום שבו המילים של המבוגרים לפעמים נגמרות, נורית זרחי ממשיכה לכתוב – לא כדי להגן על הילדים מהעולם, אלא כדי להיות איתם בתוכו.
