טרולים מתאבנים בעקבות מפגש עם קרני השמש, כך מוסרת השמועה בתרבות האיסלנדית. ישנן לא מעט עיירות סקנדינביות הקרויות על שם מאורעות מיתיים שכאלה, כמו עיירת הדייג דְּרָנְגְסְנֶס, שבה טרולית הפכה לאבן כשניסתה להפריד את הפיורדים מאיסלנד ולא שמה לב שהשחר עלה. הטרולים מתרחקים מהאנושות, חיים בצל הרים ויערות, ומגיחים מדי פעם כדי להפריע את מנוחת האדם.
כמו אגדות עם אחרות, הטרולים נדחקו מהתודעה ככל שהאדם נעשה רציונלי יותר, אך המשיכו להופיע כמודחק החודר אל פני השטח, כדרכה של מיתולוגיה. הם הוחיו מחדש בספרים כמו שר הטבעות, וקיבלו אחיזה ממשית בחיינו עם הופעת האינטרנט. במקום לצוץ מן היער, הם צצים בסבך של תגובות בדיוני רשת – קופצים אחוזי תזזית ומפיצים מידע שגוי, פורצים בסדרת השתלחויות פרועות, ופועלים באופן תדיר להתססת השטח.
האינטרנט הגיח לעולם וצפן בחובו הבטחה לדמוקרטיזציה של השיח החברתי, כמין אוטופיה של דיוני עומק, הפצת ידע וחגיגת חופש הביטוי. בפועל, הרחבת הגבולות יצרה עיסה סמיכה של הקצנת דעות, ציפוף שורות וחדשות כזב. אל המגרש הזה צולל הסופר הסלובקי מיכל הבורצקי, שזהו תרגום עברי ראשון מיצירתו. הוא לוקח את חומרי הגלם של המדיה העכשווית על שלל תחלואותיה, דוחק אותם עד הקצה ובוחן מה יצא.
שובו של הרייך
"הטרול" מתאר מציאות עתידנית דיסטופית, שבה האנושות צוללת אל בליל של דיסאינפורמציה, שטיפת מוח קדחתנית של שלטון טוטליטרי, ומלחמת תרבות משתוללת. דיסטופיה שלא הולכת רחוק כל־כך מהכיוונים שבהם מתארים כיום צדדים פוליטיים את מעשי היריבים שלהם, אך נדמה שזו בעיה עם הדמיון הפוליטי שלנו, לא רק של הספר. הבורצקי לוקח את כל האלמנטים המוכרים – מנהיגים טוטליטריים, אנשי עסקים אינטרסנטיים, מאבקים בין ימין ושמאל, השתלטות גורמים עוינים המעוותים את התודעה וביצה של מידע קלוקל – דוחק אותם עד הקצה ומסדר את הכוחות על פיהם.
זהו פופוליזם על סטרואידים, אלא שגם חומרים הורמונליים אלה נחשבים לאסורים במציאות של "הטרול" – האזרחים דבקים בהומאופתיה, מתנגדים לחברות הפארמה ומתנהלים בתודעה שמזכירה את זו של מתנגדי הקורונה. כל דבר עם ריח של מקצועיות, כל חוות דעת של מומחים – מבוטל, נרמס ומוקצה מחמת המיאוס.
"גדלתי בעידן שבו אזרחים הוציאו לחצר ערמות של תרופות, דרכו על חיסונים, ואת האנטיביוטיקה השליכו לתעלות, לאגמים ולנהרות", מתאר המספר. "אמפולות התפצחו מתחת לסוליות נעליים. ריח מריר של חומרי חיסון נישא לאורך החומות, רבץ בכיכרות ובפינות הבתים, התערבב בעלים הרטובים".
בתיאור בגוף ראשון פורט הגיבור את מעלליו בתוך מציאות של מדינה טוטליטרית המושתתת על אדני היסטוריה מהונדסת, שהסבה את שם השלטון לתואר הידוע לשמצה "הרייך". מנהיג־אב שהוריש את שלטונו לבנו, הרס את כל המבנים המונומנטליים ההיסטוריים, ובנה רחובות שאין בהם היכן להסתתר מפני עין השלטון. הוא שכתב את ההיסטוריה, שלט בשידור הציבורי לטובת תעמולה פרטית והכריז על סגירת גבולות. בנו השליט צנזר את הרשת, קרא לדפדפן על שמו, החליף את עיר הבירה כדי למנוע מהפכה קרבה לבוא, והשתלט על חסכונותיהם של התושבים.
בין מעצמות העולם פרצה מלחמה היברידית, שבסופה "הרייך והמערב החליפו תפקידים. הרייך מייצג את חופש הדיבור, ואמריקה השחצנית מדכאת זכויות אדם". הכלל הליברלי הידוע שלפיו מדינה שיש בה מקדונלד'ס לא תצא למלחמה במדינה אחרת שיש בה מקדונלד'ס – נשבר. "ברייך יש יותר מארבע מאות סניפים של מקדונלד'ס, וכבר תקפנו מדינות שיש בהן שבעים סניפים. נעשה אותו דבר גם למדינות עם שבע מאות סניפים".
הבחירה של הבורצקי בשם עם קונוטציה ברורה כל־כך כמו "הרייך", עומדת קצת בעוכריו של הספר. במרחב שבו תיאוריות קונספירציה מובלות על ידי גלגלי השיניים המשוכללות של הדמיון, נראה שהיה נכון יותר לעדן חלק מהרמזים הטוטליטריים. "רייך" זה פשוט קל מדי. הרבה יותר מעניין לבחון שלטון אבסולוטי שמטשטש את דרכי פעולתו.
גיבור הסיפור, הטרול, נולד לאחת משלושים המשפחות העשירות והמקושרות בממלכה. אימו כלכלנית, אביו מהנדס כימיה בכיר ונחשב. הוא ניסה להילחם בהגבלות החברתיות, אך לשווא. בית הזיקוק של הרייך זיהם את מי השתייה, והגיבור ואחיו החלו לסבול ממחלות נשימה. רק משפחות פריווילגיות זוכות למים נקיים, מוקצבים בקנקנים. "ואני ואחי, שני זאטוטים, ראינו על כל צעד ושעל איך העיר והארץ קורסות. כמעט הכול היה אסור, ומה שלא היה אסור היה חובה. כמו החיבור שכתבנו בשיעור לשון: מהי הדמות ההיסטורית האהובה עליך? ומדוע דווקא המנהיג?"
על רקע המציאות הקטסטרופלית הזו, כאשר היה המספר בכיתה ב' החליטו הוריו להתגרש. האב חשש שבית המשפט יעניק את המשמורת על הילדים לאם, ולכן ביקש חופשת הבראה ליד הים, מקום שאליו נשלחו רק בני המשפחות הפריווילגיות. הוא קיבל אישור להביא איתו רק בן אחד, כדי למנוע ממנו מחשבה על בריחה. אך האבא העדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ, ברח אל מעבר להרים והותיר את המספר ואימו לבדם תחת שלטון הרייך. המספר נקרע מאחיו ואביו, ולאחר שמגפת חצבת פורצת במדינה נטולת החיסונים, הוא מאושפז בבית חולים לתקופה ארוכה. הוא שוקע בספרות פנטזיה רוסית, מעלה במשקל, מבכה את נטישת האב ומכיר חברה חדשה – נרקומנית אנרכיסטית שמטילה עליו את קסמה.
"ליוהנה היו שתי תשוקות: סמים ומדע בדיוני רוסי. בשני התחומים היא הכירה את הדקויות הדקות ביותר". הוא רואה בהתמכרות שלה צורה של התנגדות, עם להט מהפכני ונון־קונפורמיסטי. "לא ככה דמיינתי שיחות עם נרקומנית, המנהיג דחף לי לראש שנרקומנים מבצעים פשעים נוראיים, שהם גונבים, רוצחים ותוך שנייה מתים מגרסאות מוטנטיות של איידס". החיבור בין השניים מוביל אותם לנקוט מעשה, למרוד במערכת, לפרק ולהטריל אותה מן היסוד.
כאמור, יש משהו פשטני מעט בהתפתחות הדיסטופית שהבורצקי בונה; כל הסטריאוטיפים והסכנות של פופוליזם פוליטי מתממשים באחת. הרודנות, התעמולה, ההגבלות, המאבקים – כל אלה הולכים אחר הדמיון הפוליטי החרד הממוצע. עם זאת, יש משהו זורם ומשכנע בקריאה. התיאור בגוף ראשון מצליח להוביל את הקורא אל תוך חייו וסביבתו של הגיבור באופן שמפתה אותו להמשיך לקרוא על המקום האפל הזה. סיפור חייו של הגיבור והאופן שבו הוא תופס את העולם משתלבים יפה, והדרך שבה הוא מוסר לנו את כל זה מסקרנת.
ממושפעים למשפיעים
לפני כל חלק מציב הבורצקי ציטוטים ממקורות שונים, השאובים כולם מההיסטוריה וההווה הרוסי. "כולם מגדפים את סטאלין, ובצדק; אבל מי מילא את 4 מיליון טפסי ההלשנה?", תהה הסופר הרוסי־יהודי סרגיי דובלטוב. ויש גם ציטוט של סופר רוסי אחר, אלכסנדר סולז'ניצין, הנוגע ליחס בין הסוציאליזם הרוסי לתפיסה המערבית. כפתיח לחלק השני מובא ציטוט של אחד, ולדימיר פוטין, משנת 2009, על מקומו של הקומוניזם בחברה הרוסית: "אין לנו זכות לומר ל־150 מיליון אנשים ששבעים שנים מהחיים שלהם, מחיי הוריהם והורי הוריהם, כל מה שהם האמינו בו… שכל זה הוא גועל נפש. הקומוניזם אחראי לזוועות רבות, בהחלט כן; אבל אי־אפשר להשוות אותו לנאציזם". אם עד עכשיו ניחשנו כלפי מי מוטחת הביקורת החברתית שכתב הבורצקי, כעת זה כבר ברור כשמש העמים.
החלק השני של הספר מתאר את מימוש התוכנית של השניים. הם עוברים מהמרחב המושפע אל העולם המשפיע, ומצטרפים לחברה גדולה שמטרתה לזרוע ולהפיץ חדשות כזב בצורה שיטתית וממוקדת. "על הטרולים של הרייך נפוצו סיפורים ואגדות. לא איזה נפשות מתות, אלא סופרים בעלי שיעור קומה, סיפורים אותנטיים. צבא אינטרנטי, מוכן לתקוף בכל רגע". הטרולים המועסקים בונים פרופילים מנומקים, אותנטיים למראית עין, שמובילים דיוני רשת עמוסים במידע מוטעה ומגמתי. הגיבורים מסתננים לחברה כדי לפגוע בה מפנים, סוס טרויאני שנועד להכיר את השיטה ולנפץ אותה באמצעותה. הם מוכנים למסור ולהקריב את עצמם רק כדי לנצח בקרב התודעה.
השילוב בין המתרחש ברשתות החברתיות לדמויות שעומדות מאחוריהן מייצר מבט כפול על הגיבורים, על החברה שבה הם פועלים ועל המתרחש במדינה. ההתייחסות אל הרשת כאל זירה עלילתית היא מצע להרפתקנות יצירתית, שמצליחה לרבד את המבט שלנו עלינו ועל החברה, מבט שאנו מקיימים בכל יום, אך לא זוכה למספיק התייחסות יצירתית. זוהי מגמה שהחלה עם תנועת הסייברפאנק הספרותית בשנות השמונים, שפיתחה עולמות בדיוניים המתרחשים ברחבי האינטרנט, והשפיעה על כל מרחבי התרבות כמו קולנוע, צילום ואופנה. כתנועה היא שקעה דווקא אחרי הצלחתה האסטרונומית, כפי שקורה לתנועות רבות, אחרי צאתם של סרטי המטריקס, אבל אותותיה ניכרים. ההתפתחויות החברתיות והטכנולוגיות מאז מזמינות התבוננות יצירתית חדשה על האזורים הללו, ו"טרול" מצליח ליצור סיפור עלילתי מעניין, גם אם פשטני לעתים.
אמנם הסיפור מסתיים במידת־מה בשיא ההתרחשות, וגורלם של הגיבורים הטרולים הסמויים נמסר בקווים כלליים, במקום לחדור אל עומק ההתרחשות, וחבל שכך. דווקא כשהדברים מתחממים, הבורצקי כמו בורח מלהתמודד עם המתרחש בחיי הגיבורים. ועם זאת, "טרול" נותן הצצה לכתיבה במדינה שיצירותיה פחות מוכרות לקורא העברי כמו סלובקיה, מספק חוויית קריאה מהנה, ומאיר זווית חברתית משמעותית שהטיפול הספרותי בה רק החל.
טרול // מיכל הבורצקי.
מסלובקית: פאר פרידמן | הוצאת פרדס, 204 עמ'
