"יש לך הכול" היא יצירה על התנפצות שאינה אירוע נקודתי, אלא תהליך איטי שמתחיל בילדותה של הדוברת, עם אבא נכה מאה אחוז שקיבל כדור לריאה במלחמה, ואמא לא דומיננטית. כמו ציור שהופסק באמצע בכוונת מכוון. ההתנפצות היא הביוגרפיה המקוטעת של הדוברת.
כלפי חוץ, חיי הדוברת מתגלגלים להתבגרות אנטי־קונפורמיסטית מוכרת; נסיעות חטופות ומלאות קסם מזויף לתל־אביב, האלדורדו של המוזיקה והאופנה והמקום היחיד שבו אפשר אולי ללמוד משהו על העולם; איך להיות בו, איך לייצר זהות, איך להתנפץ בו נכון יותר.
דומה כי בתור נערה כמעט אין לה אישיות שיכולים לנבוע מתוכה השקפות, חלומות או מטרות. הכול מותמר לאבא הדומיננטי, שהוא אמנם נכה אבל איש עסקים מצליח. "הוא נכה, הם מתלחשים, אבל אני שומעת אותם. הכעס שלהם מתחלף בהפתעה ואז ברחמים… אבא מתעלם מהם. עלינו לא מרחמים, הוא אומר לי תמיד. הוא לא סובל את הלחישות, את המבטים, מבחינתו הם לא קיימים" (עמ' 29).
כלפי פנים, זו חוויית התבגרות אחרת. הדוברת היא לכאורה חלק ממשפחה "נכונה", עם שתי אחיות, אבל דומה כי למרות החיבה הבסיסית אין שם באמת אהבה, חברות או עומק. סגנון הכתיבה המדויק, שנאחז ככל כוחו בחיצוני, במעשי – כמו לא לאבד שליטה להרף – מהווה מעין שכבת הגנה. אף שהיא בכל רגע חשופה, כנה, חסרת מניפולציות בכתיבתה, בכל זאת היא לא נותנת להיכנס יותר מדי פנימה, לתוך "הבור" שהיא מזכירה באגביות בעמוד 118, כשהיא כבר אישה, וחייה מחולקים לימים שבהם הילדה שלה עם אביה והימים של הבור.
למעשה, הבור היה שם כבר מהרגע הראשון. הוא יצר תחילה עגמומיות. אחר כך ניסתה למלאו בהתמכרויות לכדורים מאלחשים לפני עידן האופיאטים, לכל חומר פסיכואקטיבי זמין. דינמיקה של הרס עצמי. מה שהיא מכנה "להתיר קצוות".
דרך נוספת למלא את הבור: הפרעות אכילה. לרוקן את הבור זו אולי גם דרך למלא אותו. אבל משהו בסימביוזה המוזרה והדועכת שלה עם אביה תמיד קשור באוכל. כך הוא פינק אותה והרעיף עליה כשהייתה ילדה. ככל שהתרחקה כבוגרת וככל שהאבא דעך, ההפרעה הפכה להוויה. הבור נהיה בולען. "אבא עדיין מחכה לתשובה. אני רוצה להגיד לו שאני לא יכולה לאכול בשבילו, שזה דפוק שהוא בכלל מבקש את זה ממני. אבל אני לא אומרת. אני מכירה אותו, הלחמנייה הקטנה והנקניקייה הוורודה הן המילים שלו, הן יזכירו לי אותו ואותי ואת הקלות שבה אוכל קונה אושר" (עמ' 89).
כוח דחף משמעותי של ההתנפצות מגיע בחלק האחרון ובו תפנית דרמטית בעלילה, לא לגמרי מפתיעה. התפתחות מרומזת, אגבית, נעשתה לפתע החזית, והנפץ שלה מרחיב את הבור. אבל דווקא מהמקום הנורא ביותר לא מגיעים חסד, חמלה, תקווה או גאולה – אלא החוכמה הקטנה והחשובה, האינטואיטיבית, הייחודית של הדוברת. החוכמה תלוית הזמן והניסיון. החוכמה המצולקת שמאפשרת לה לעמוד על רגליה גם כנגד ההתנפצות. חוכמה שמאפשרת חיבה ואולי אף אהבה, גם כשהבור עוד נוכח.
כך, ב־168 עמודים קצרים ישנן דרמה חמקמקה ועוצמתית, מורכבויות נפשיות סבוכות שאינן בהכרח פונקציה של סיבה ותוצאה, ובעיקר כתיבה משובחת לעילא, צולפנית ומבריקה ולעיתים גם מצחיקה. כך שבמעין אירוניה הפוכה ניתן בהחלט לומר על הספר: יש לו הכול.
