בליל תשעה באב של שנת תרצ"ד, יצאו חניכי השומר הצעיר למחנה קיץ. ביסלי ודוריטוס לא היו בתרמילים מפני שהם עוד לא הומצאו, אבל אני חותמת לכם שהיה שם מצב רוח מרומם ושירי אמא רוסיה. אחרי הכול, מדובר בבני קיבוצים הבונים כאן עולם חדש, כובשים את האדמה בחריש בימי שגרה, ובהפוגות מכירים אותה דרך הרגליים.
החבריא יצאה לטיול ולא דמיינה שלמחרת תקבל על הראש מאחד מראשי ההוגים של תנועת העבודה. ברל כצלנסון שצף מאכזבה וכעס. הוא כתב מאמר חריף בשם "חורבן ותלישות" ופרסם אותו בעיתון דבר, שהיה אז קריאת חובה בקרב אנשי התנועה. אבל זה לא הספיק לו. אחרי ארבעה ימים הוסיף עוד טור, וקרא לו "מקורות לא אכזב".
"שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו", הוא פתח. "אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון", הוא לימד עליהם זכות, משוכנע שהם לא ידעו באיזה לילה מדובר. אבל חוסר המודעות לא היה לטובתם. "אי ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער. מה ערכה ומה פריה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימיו, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה?"
כצנלסון חשב שאי אפשר לבנות דבר חדש בלי לזכור את הישן, שאי אפשר לטעת מסורות רעננות, לבנות בניין משוכלל, בלי שורשים או יסודות. אגב, הוא לא חטף ג'ננה בגלל חג של גאולה כמו פסח, או חג של איסוף היבול החקלאי כמו סוכות. הוא התעכב דווקא על יום עצוב, יום של שפל, של יציאה לגלות. יום שזיכרונו היה אצבע בעין לכל מי שניסה למחוק את אלפיים שנות הגלות ולקפוץ ישר מהתנ"ך אל שיבת ציון של ימינו, וכאלה היו רבים בתנועה שלו.
במאמר "מקורות לא אכזב" תיאר כצנלסון את אופיו של תשעה באב: "ובכל יום זה בשנה נשפכו דמעות רותחות, ודור לדור מסר את מכאובו". היום הזה לא נשאר סטטי, הסביר, כל דור הוסיף עליו "כמה מנסיונותיו המרים", ובהם גירוש ספרד ופרוץ מלחמת העולם הראשונה, שאירעו שניהם בתשעה באב. הדברים נכתבו חמש שנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה ואיתה השואה הנוראה. כצנלסון נפטר בשנת תש"ד, לפני שהמלחמה הסתיימה ובטרם נודעו היקף הרצח והשמד. אבל כמי שהבין את עוצמתו העמוקה של הזיכרון, את חשיבותו ואת היכולת להיבנות מתוכו, הוא כתב תפילת יזכור על נופלי תל־חי, תפילה שהיוותה בסיס ל"יזכור" שאנחנו אומרים עד היום על חללי צה"ל. אפשר רק לדמיין מה היה עושה אם היה חי אחרי תום השואה.
כצנלסון עסק בלאומי, בתמונה הגדולה, בסבל כללי. לנו יש ימי זיכרון לאומיים שמתפרטים לפנים ולשמות, לסיפורי חיים ולעולמות. יום הזיכרון לשואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל מוחשיים וחיים בתוכנו, והם מחזיקים גם את הפן הציבורי והלאומי וגם את הפרטי. אלה ימים שבהם אנחנו פוגשים את האנשים שהיו כאן ואינם עוד איתנו בגופם, וממשיכים ללמוד ולפעול ברוח מידותיהם ומעשיהם.
אין רגע בלעדיו
בימי שגרה, החלקה הצבאית בבית העלמין בלוד כמעט ריקה. היא מנוקדת בבן משפחה או בחבר, לפעמים בקבוצה שמגיעה לקבר זה או אחר, להחליף את הפרח ליד המצבה, להתייחד, לשפוך את הלב או לקבל כוח. אבל ביום הזיכרון לחללי צה"ל מתמלאת החלקה בבני משפחות, חברים ולוחמים, וגם אנשים שלא הכירו כלל. כולם עומדים צפופים צפופים, אומרים תודה לאוהבי המדינה שנתנו לה את כל אשר יכלו לתת. ואני מציצה לשמיים ורואה אותם שם למעלה, מצטרפים זה לזה, חיילים וחיילות, שוטרים ושוטרות. הם תומכים אחד בשני כשהם רואים את אחד ההורים נשבר, מסבירים זה לזה מי בדיוק הגיע, מעבירים דאחקות על ההוא שתמיד מאחר. כן, גם הם חלק מהיום הזה, נוכחים במלוא עוצמתם. אולי הם לוחשים לנו תמשיכו, אולי סליחה, לא התכוַונו לצער אתכם, אולי הם אומרים תודה לכל מי שהגיע, גם לכבודם וגם כדי לחבק את בני משפחותיהם.
נוה שלי כתב לפני שבע שנים על כך שיום הזיכרון לא מיועד לבני המשפחה ולחברים הקרובים, אלא למעגלים הרחוקים יותר. בגיל 15 הוא הבין שמי שהכיר מקרוב, חי בתוך ההוויה הזאת. אין יום שאנחנו לא זוכרים, אין רגע בלעדיו. כל שיר, כל מאכל, כל נסיעה, כל פרח, כל בוקר, כל ערב, כל מה שביניהם. אנחנו מנסים לחיות מתוך הזיכרון הזה ולהמשיך איתו וממנו, לבנות בעזרתו ומכוחו עוד קומה בחיים שלנו ובקיום של עם ישראל. הנוכחות של חברים שהכירו אותו וגם כאלה שלא, מחבקת אותנו, מרימה אותנו, מסייעת לנו לחלוק מהמשא ומהאור. גם אם לא הכרתם, גם אם לא פגשתם, בכך שאתם מגיעים ומזכירים ולומדים ופוקדים יש כל כך הרבה. חשוב במיוחד ללכת למשפחות השכולות הוותיקות, או לכאלה שפחות מוקפות במעגלי תמיכה. להיות שם, לנכוח, להושיט יד.
כצנלסון כתב על כוחו וחשיבותו של הזיכרון הלאומי ממרחק של שנים. הוא לא הכיר את היהודים שנלחמו ברומאים במרד הגדול, או את המשפחות שנרצחו על ידי האימפריה הגדולה במרד בר־כוכבא, הוא גם לא ידע לקרוא בשם למגורשי ספרד. אבל הוא ידע שלזיכרון יש ערך יהודי לאומי, ערך נצחי. הוא חלק מהדי־אן־איי שלנו. עלינו לזכור לא כדי להיות רדופים, אלא כדי שנדע מי אנחנו ומה הבשורה שלנו לעולם, כדי שלא נשכח עד כמה ארוך ועמוק המאבק למענה, כדי שנזכור את שליחותנו. אל תחששו לעבור דרך העצב והכאב בימי הזיכרון, הם חלק מהחיים שלנו במדינה הזאת. חלק ממי שצמחנו להיות, גם בזכות אלה שאינם.
Ofralax@gmail.com
