אם יש דבר שכל צרכן חדשות אמור לדעת בשלב הזה הוא ששמחה רוטמן הוא סוג של מפלצת, נכון? אילו נתנו למודל בינה מלאכותית לצרוך תקשורת ישראלית בשנתיים האחרונות, הוא היה מסיק מיד שמדובר באדם חסר לב לחלוטין. השבוע הצטרפה עוד ראיה, כותרת באתר החדשות הגדול בישראל: "בהובלת ח"כ רוטמן: החוק שימנע מאנשים עם מוגבלות לתבוע עסקים לא מונגשים". תזכרו טוב־טוב את הכותרת הזאת ובואו נדבר על רון יעקובי.
זוכרים את הסיפור של יעקובי? הוא פורסם בכל כלי התקשורת לפני שנה בדיוק. מילואימניק נשוי ואב לשלושה שמנהל חנות רהיטים בפתח־תקווה, חזר מעוד סבב מילואים וגילה שהעסק שלו ספג תביעה ייצוגית של יותר משניים וחצי מיליון שקל. עילת התביעה: הטעיית צרכנים. זאת משום שבזמן שהוא לחם בעזה, באתר האינטרנט של החנות התפרסם מבצע על מכירת כיסא במשך יותר מ־35 ימים וזה, מתברר, בניגוד לחוק להגנת הצרכן. כן, עוונו של יעקובי היה שהכיסא הוצע למכירה ב־320 ש"ח במקום 480 ש"ח יותר מחמישה שבועות.
התובעים היו בני זוג שחשו כנראה עוגמת נפש רבה מההנחה ארוכת הטווח הזאת, ודרשו לעצמם פיצוי אישי של 840 ש"ח. אבל תחושת האחריות הציבורית פיעמה בהם והם גם הגישו תביעה ייצוגית בשם הציבור הרחב שעלול להיפגע מהעוול הנורא, וכך נולדה תביעת המיליונים. בארכיונים המשפטיים מצויים כ־35 תביעות ייצוגיות של בני הזוג הללו, בהיקף כולל של קרוב ל־200 מיליון שקל, ללמדכם עד כמה מדובר באנשים שליבם פועם למען הכלל. ליבו של רון יעקובי לעומת זאת, נקף לאחר קבלת שיחה מהבנק על כך שדירוג האשראי של העסק שלו ירד בעקבות תביעה והוא התמוטט ואושפז, ובהמשך גייס כסף מהציבור עבור הגנה משפטית.
מי שעזר לו ופרסם את המקרה הוא סגן השר לשעבר אביר קארה, פעיל בולט נגד התופעה. לטענתו, יש בישראל קבוצה של עורכי דין שמתמחים בסחיטת כספים מעסקים קטנים ובינוניים באמצעות תביעות ייצוגיות. בתחקיר ששידר העיתונאי רועי ינובסקי לפני כחצי שנה, הופיע עוד סיפור לא ייאמן של מתווכת דירות מתל־אביב בשם אֶבי דרוויש. היא מנהלת עסק עצמאי, ועובדת מהבית, אין לה אפילו משרד, אבל יום בהיר אחד היא קיבלה תביעה ייצוגית על סך 900 אלף ש"ח בגלל בעיות נגישות. אישה נכה משדרות תוארה כנפגעת שרצתה לעבור לתל־אביב אך גילתה שבאתר העסק לא מופיעים הסדרי הנגישות. כלומר, לא הייתה בעיה עם הנגישות עצמה, הבית של דרוויש נגיש, הבעיה היא שבאתר שלה לא פורסמו "הסדרי נגישות".
תביעות ייצוגיות נועדו להגן על לקוחות קטנים מול חברות־ענק, או למקרים של פגיעה קטנה בנפגעים רבים. הן בטח לא נועדו לסחיטה של בעל חנות רהיטים
לפי התחקיר של ינובסקי, אותה נכה חתומה על 17 תביעות דומות נגד עסקים קטנים: מתווכים, מכוני ספא וחנויות תכשיטים ובגדים. גם הסיפורים בתביעות, לפי הפרסום, דומים זה לזה בשינוי פרטים טכניים: פעם אחת היא רצתה לעבור לתל־אביב, פעם לרמת־גן, פעם לקנות שמלת כלה, ובכל המקרים העסקים נתבעו בשל היעדר פרסום הסדרי נגישות באתר. ועל כל התביעות, בלי יוצא מן הכלל, חתום אותו עורך דין. בתחקיר נטען והודגם שאותה אישה נכה כלל לא מודעת לחתימתה על התביעות הללו.
עורכי הדין מהתחום הזה בדרך כלל לא הולכים עם תביעות המיליונים האלה עד הסוף וזוכים בפיצוי ללקוחות, אלא מסתפקים בהצקה בכמות נדרשת כדי שבעל העסק יתקפל ויעדיף להתפשר על סכום קטן בהרבה, שהולך לכיסו של עורך הדין. סוג של פרוטקשן בחסות החוק. בדיקה של "תולעת המשפט" בעבור עיתון גלובס העלתה שמות בולטים כמו עו"ד מוחמד ספורי, שהגיש 2,745 תובענות ייצוגיות, מרביתן בגין נגישות, בסך כולל של כ־5 מיליארד שקל. עו"ד גיא אלון, שהגיש קרוב ל־800 תביעות ייצוגיות ביותר מ־2.5 מיליארד שקל. והפליאה לעשות עו"ד יעל הראל, שחתומה על 110 תביעות באמצעות אותו תובע "נפגע" בעיקר בתחום הנגישות, מחציתן בחודש אחד – מאי 2023.
פרצה קוראת לסחטן
ואיפה המדינה בסיפור הזה? בשנת 2020 הוקם במשרד המשפטים צוות שנועד לבחון את נושא תביעות הסרק תוך ניצול של "חוק התובענות הייצוגיות". בראש הצוות עמדו משנים ליועמ"ש כמו ארז קמיניץ ואחריו כרמית יוליס. בדו"ח שפורסם באפריל 2023 נכתב כי "הצוות נחשף לנתון המדהים, לפיו בשנת 2020 מתוך התיקים שהסתיימו (811 תובענות ייצוגיות) רק בכ־15% מההחלטות השיפוטיות התוצאה הייתה קבלת התובענה או אישורה כייצוגית. בכל יתר התיקים (688 תיקים) התובענה הסתיימה בבקשה של התובע ועורך דינו למחיקת התביעה (הסתלקות מהבקשה), מחיקה, דחיית התובענה או סילוקה על הסף".
בקיצור, ברור שיש כאן תופעה רחבת היקף של ניצול לרעה של החקיקה כדי להגיש תביעות חסרות כל שחר. וזה לא רק פוגע אנושות בבעלי עסקים קטנים, זה גם מעמיס בטירוף על בתי המשפט כי אלה תיקים מהסוג שהמערכת משקיעה בהם הכי הרבה משאבים, והכי מעט תועלת אמיתית לציבור: "בין השנים 2016 ל־2021 רק כ־22% מהתובענות הייצוגיות הסתיימו בתוצאה המיטיבה עם הקבוצה המיוצגת. כלומר, במרביתם המוחלט של התיקים כלל לא נדרש היה להגיש תובענה ייצוגית, שכן או שהוגשה תביעה חסרת בסיס או שהתביעה יכלה להסתיים בצורה יעילה יותר מבלי להטריח את המערכת השיפוטית העמוסה ממילא".
הוועדה של עו"ד יוליס נפגשה עם שלל ארגונים ואנשי מקצוע, ואף שמעה הערות מהציבור, ולאחר ארבע שנות גיבוש המליצה על שורה של תיקונים שצריך לבצע בחוק התובענות הייצוגיות שימנעו את ניצולו לרעה. הכלי של תביעות ייצוגיות נועד להגן על לקוחות קטנים מול חברות־ענק, או למקרים של פגיעה של כמה שקלים בכל אחד שמצטברת לסכום ענק אם מאגדים את כל הנפגעים יחד. הוא בטח לא נועד להיות כלי לסחיטת כספים מבעל חנות רהיטים. לכן, ההמלצה המרכזית של משרד המשפטים הייתה לבטל את האפשרות להגיש תביעות ייצוגיות נגד עסקים זעירים עם מחזור שנתי של עד 2 מיליון שקל שמועסקים בהם עד חמישה עובדים.
נוסף על כך, הומלץ לאפשר לבתי המשפט למחוק תביעות קנטרניות, להשית במקרה הצורך את הוצאות המשפט על עורך הדין, ולהגביל את מספר התביעות שיכול "תובע סדרתי" להגיש. במקרים פחותי־ערך, המליצה הוועדה, יחויב התובע קודם כול לפנות לבעל העסק ולהצביע על הליקוי, ואם זה יתוקן התביעה תימחק עוד לפני שהוגשה. מה עשתה הממשלה עם הדו"ח הזה והמלצותיו? כאן אנחנו חוזרים סוף סוף לח"כ רוטמן.
שר המשפטים יריב לוין הביא את ההצעה לוועדת השרים לחקיקה בחודש יולי, היועמ"שית בירכה, הכנסת אישרה בקריאה ראשונה, וההצעה עברה לטיפולה של ועדת החוקה בראשותו של שמחה רוטמן, שקיימה עליו דיון אחד בינואר ודיון אחד השבוע. נציגת משרד המשפטים סיפרה שם שבשנים האחרונות מוגשות בממוצע כ־1,500 תביעות ייצוגיות בשנה, כאשר רובן מסתיימות בכך שהתובע חוזר בו ומגיש בקשה למחיקת התביעה. אבל, מגישי תביעות הסרק האלה נהנים מלקונה בחוק שנקראת "הסתלקות מתוגמלת" שמאפשרת להם לזכות בשכר טרחה וגמול, למרות מחיקת התביעה. פרצה קוראת לסחטן.
נשאלה שם גם השאלה כיצד לא שופכים את התינוק עם המים, ומוודאים שאכן נשמרות תקנות הנגישות שנועדו להגן על נכים, גם בעסקים קטנים. התשובה שניתנה היא שיש מגוון דרכים לפעול נגד בעל עסק שמתחמק מחובת הנגישות: נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות מוסמכת להטיל עיצומים כספיים גדולים מאוד, ואפילו לפתוח בהליך פלילי. המדינה יכולה לשלול רישיון עסק, לחייב בתשלומי אגרות, לקנוס. וגם הנפגעים יכולים להגיש תביעה נזיקית רגילה, או תביעה קטנה. רק הכלי של תביעות ייצוגיות, שהוכח כפתח לסחטנות פסולה, יישמר לעסקים הגדולים בלבד.
חברי הכנסת הציעו להרחיב את ההגדרה של "עסקים זעירים" אפילו יותר כך שתחול על עסקים אשר להם מחזור שנתי של עד 20 מיליון ש"ח, ולא רק 2 מיליון כמו בהצעה המקורית. ההצעה הזאת עוררה מחלוקת בוועדה: ארגונים הפועלים למען נגישות חששו שההרחבה מוגזמת, ומאפשרת הגנה אוטומטית לרוב העסקים במדינה. נציגי בעלי העסקים טענו מנגד שעדיין אפשר יהיה לאכוף נגישות בכל הדרכים שהוזכרו, אבל תביעות ייצוגיות הן כלי שנועד להילחם רק בחברות גדולות, ולא בחנויות או עסקים קטנים שיכולים בקלות לגלגל 10 מיליון ש"ח בשנה, זה לא מעיד בהכרח על רווחים גדולים. צריך להוסיף שכמו בכל מדינה, רוב מוחלט של העסקים הם עסקים קטנים, זה המצב הטבעי.
ערלות לב
המחלוקת לגיטימית. אבל הסיפור האמיתי כאן הוא המסגור של הסיפור הזה בכלי התקשורת. צריך להיות שקרן גדול, ערל לב או מטומטם לחלוטין כדי להציג את תיקון החוק הזה כאילו ח"כ רוטמן מתאכזר לנכים המתחננים לנגישות. "בהובלת רוטמן ולוין" כתבו ב־ynet, "החוק שימנע מאנשים עם מוגבלויות לתבוע עסקים לא מונגשים". הכותרת הזאת פתחה את פסטיבל המפלצת המוכר לעייפה.
העיתונאי אילן לוקאץ' כתב: "נפצעת בקרב? איבדת רגל במלחמה? חזרת נכה מהשבי בעזה? מבחינת הממשלה הזאת, תלך לעזאזל". די להיזכר בסיפור של רון יעקובי כדי להבין איזו איוולת כתובה כאן. יו"ר ארגון נכי צה"ל טען ש"הכנסת מקדמת אינטרסים כלכליים על חשבון שיקום הפצועים".
עירן הלפרין, פרופסור ל"פסיכולוגיה חברתית ופוליטית" מהאוניברסיטה העברית, התפייט על הרוע של לוין ורוטמן: "אחד מהממצאים הכי חזקים במחקר על גזענות ושנאה, הוא ששנאה היא בסוף דיפוזית. ברגע שפותחים את הפתח לתפיסות של עליונות קבוצה אחת על השנייה, ולדה־הומניזציה של בני אדם בגלל שייכות קבוצתית, זה לעולם לא נעצר בקבוצה אחת, ומוכלל מקבוצה אחת לאחרת. אז לא מפתיע שמי שמקדם גזענות כלפי ערבים, ומייצר קיטוב ושנאה בין ימין לשמאל, בסופו של דבר יפגע גם בקבוצות החלשות ביותר בחברה. חייבים להקיא את האנשים האלו מהנהגת המדינה שלנו".
אני מתעכב על דברי ההבל הללו לא כי הם חשובים, אלא כי הם מייצגים תופעה מוטרפת שפשתה במחוזותינו של ייחוס רוע טהור וילדותי ליריבים אידאולוגיים. אביר קארה, שאינו חשוד בחיבה לממשלה הנוכחית, ניסה להעמיד את המבקרים על טעותם, שמא אינם מכירים את הסיפור. למשל, לפרופ' הלפרין הוא הסביר: "את תיקון החוק הנוכחי אני ניסחתי עוד בימי הממשלה הקודמת, והוא נוגע לשחיתות ולא לנגישות. יש כאן פגיעה חמורה מאוד של מנוולים חסרי תקנה ובושה שעושים שימוש לרעה בהליכים משפטיים… ואין בינה לבין נגישות שום קשר". אך ללא הועיל, איש מהמצוטטים לעיל לא מחק את דבריו. וכך, תיקון שהובילה המשנה ליועמ"שית ונועד להגן על עצמאים מעורכי דין חמדנים, הפך בדיון התקשורתי לחוק אכזרי נגד נכים. העובדות חשובות, העצמאים חשובים, אבל למי אכפת מהם כשיש הזדמנות לצייר יריב פוליטי כתפלץ?
