ככל שנוקפים הימים מסתמן שממשלת ישראל נהגה בתבונה כשהסכימה להפסקת האש בצפון, אגב כבר לפני חמישה חודשים. הזמן עובר מהר כשנהנים. חיזבאללה המוכה והחבול לא שיגר מאז לשטחנו טיל אחד (ארגון אחר, זניח, ירה טיל או שניים), ובביירות קמה ממשלה חדשה שמתעמתת איתו בתעוזה הולכת וגוברת. במידה מסוימת גם הממשלה החדשה בדמשק מתעמתת. מעולם לא היו חייו קשים יותר.
בניגוד לחשדות המוקדמים, צה"ל פועל לוודא שהארגון השיעי לא יצליח לזקוף ראש ולהשתקם. אכן, דף חדש נפתח בסיפור תולדות ההתייחסות של מערכת הביטחון לאיומים פח"עיים מעבר לגבולות. כמעט מדי יום אנחנו מתבשרים על חיסולו בשלט רחוק של נבל טרוריסטי כזה או אחר, ועל השמדה אווירית של מצבורי אמל"ח בעומק השטח. מאז הפסקת האש בנובמבר ועד יום רביעי השבוע נוטרלו לצמיתות כ־140 מחבלי חיזבאללה, בלי שהדבר יגרור התלקחות בגבול. צה"ל לא מייחצן מספיק את ההישג הזה, ומחמיץ בכך אפשרות שכנוע של תושבי קריית־שמונה ומטולה לשוב לבתיהם, אבל זה כבר עניין אחר, בר תיקון.
כמובן, עדיין מוקדם להכריז על ניצחון מוחלט בצפון. ייתכן שיעברו שנים עד שההישגים המזהירים של צה"ל ושל המוסד במערכה עם נסראללה בסתיו 24' יבשילו להכחדת חיזבאללה, אם בכלל. לא הכול תלוי בנו, ובוודאי לא ניתן לסכל כליל תרחישי הפתעה מרה. ובכל זאת, ההישג מובהק. הוא מאפשר למערכת הביטחון להקדיש את רוב תשומת הלב לשתי החזיתות העיקריות: עזה ואיראן.
בעזה, למרבה הצער, העניינים סבוכים בהרבה, ולא רק בגלל החטופים. עד היום לא נמצא קונץ־פטנט להשמדת חמאס, כפי שנמצא בלבנון במבצע הביפרים ומכשירי הקשר. ההישג הדרמטי העיקרי של התמרון הקרקעי ברצועה מאז 27 באוקטובר 23' הוא חיסול היכולת הרקטית של הארגון הנאצי־פלסטיני, כמעט כל היכולת. 408 חללי צה"ל בקרבות שם לא נפלו לשווא. צה"ל גם ניתק את חמאס ממקורות האספקה היבשתיים שלו בציר פילדלפי ובא חשבון עם בכירי הרוצחים, ובראשם יחיא סינוואר ומוחמד דף. דא עקא, הדרך לניצחון עודנה ארוכה.
האגף הניצי בממשלה, המשתרע גם על חלקים נרחבים משרי הליכוד, דורש לכבוש את כל רצועת עזה ולהשליט בה ממשל צבאי. סמוטריץ' אף הרהיב השבוע עוז להכריז, חבל שבאופן בוטה משהו, כי מיטוט חמאס קודם לשחרור החטופים. אבל כבר די ברור שנתניהו לא מתלהב ושאפילו הרמטכ"ל החדש לא. כל עוד המשתמטים החרדים עומדים במריים אין לרמטכ"ל כוח אדם מספיק לביצוע משימה כה שאפתנית, ואין חשק לנהל את חייהם של שני מיליוני עזתים. רובם המכריע משתוקק לברוח החוצה, אך בינתיים לא יכול. גם דעת הקהל כאן לא משתוקקת למערכה כוללת בעזה, בלשון המעטה. התעייפה. יצר הנקם שלה למחרת 7 באוקטובר נחלש מאז משמעותית, והיא אף פעם לא הצטיינה בזיכרון ארוך. רק מי ששכח לגמרי את נזקי עסקת שליט מסוגל היום לתבוע עסקאות חדשות, אסוניות פי כמה, ולהקשיב שוב לפרשנים מעודדי סרבנות.
אז מה עושים? אולי מסתפקים לעת עתה במה שיש: המשך האחיזה האיתנה בציר פילדלפי ובציר מורג, המשך מניעת ההצטיידות ה"הומניטרית" במתכונת עידן ביידן־בלינקן, והקפדה קנאית על שמירת ניקיון הפרימטר, רצוי פרימטר מורחב נוסח צפון הרצועה. בקיצור, מצור עם נגיעות מסוימות בפנים ועידוד מיזמי הגירה. עד להתפתחות אסטרטגית חדשה, זה כנראה המרב שאפשר להשיג. לא כדאי לנסות לגרור את עם ישראל למלחמה שהוא מפקפק בהגיונה. המאמץ הצבאי והמדיני העיקרי צריך להיות מושקע בחזית איראן, שורש כל צרותינו הביטחוניות.
אם האיראנים יטופלו בקרוב, הטיפול בבעיית עזה אחר כך יהיה נוח בהרבה. חמאס לא יוכל להמשיך לשאוב עידוד נפשי מטהרן, ואילו המטכ"ל שלנו יבטח יותר ביכולותיו לנצח. אבל אם חלילה טהרן לא תטופל, גם הבעיה העזתית תהיה בלתי פתירה, ולא משנה מי יהיה פה הרמטכ"ל. צה"ל שלאחר הרצי הלוי, כך הולך ומתחוור, עדיין אינו צבא קסמים.
