ביום העצמאות תשל"ג, 1973, עבר בחוצות ירושלים המצעד הצבאי האחרון. רק חמישה חודשים הפרידו בין החיילים והחיילות שצעדו מול בימת הכבוד ובין המלחמה שבה הופתעו קשות. להורים שלי לא הייתה טלוויזיה בבית, מטעמים פדגוגיים נכוחים, ובמקום לצפות במצעד נסענו לטיול ברמת הגולן. הטקסי שהביא אותנו לשם נכנס גם לקוניטרה, עיר המחוז הסורית עד למלחמת ששת הימים. תיאודור הרצל מזכיר אותה בספרו אלטנוילנד, ומייעד לה תפקיד חשוב בתוכניות המתאר התחבורתיות של מדינת היהודים. "תל תלפיות", כתב עליה בשלהי המאה ה־19.
אבל כבר ב־1973 קוניטרה לא הייתה תל תלפיות, אלא עיר רפאים. תושביה נמלטו ממנה ב־1967, ורוב הבתים נחרבו. צילמתי אז בניין או שניים שנשארו לעמוד על תילם, והמשכנו בטיול. לפני שבוע, בחול המועד פסח, חזרתי אליה שנית. הפעם לא בטקסי, גם לא במונית, ברכב שטח צבאי נוצץ של רס"ן ס' מאוגדת הבשן. לוחמי צנחנים פתחו בפנינו לרווחה את השער ליד נקודת האו"ם, בלי לבקש דרכון או ויזה. פה ושם היה לי הבהוב זיכרון מהביקור הקודם, לפני 52 אביבים, אך מהר מאוד המשכנו מזרחה, לשטח שאפילו באותם ימים רחוקים, לפני הסכמי ההפרדה של קיסינג'ר, לא הוחזק בידינו, בואכה קוניטרה החדשה.
התחושה הייתה מוזרה וחגיגית. מוזרה, כי מעולם לא תכננתי לבקר בסוריה. חלומות עבר של שמאלנים על חומוס בדמשק גרמו לי לאיבוד תיאבון. חגיגית, כי השתלטות צה"ל על מזרח הגולן היא אחד הדברים הטובים שקרו לישראל בשנים הרעות האחרונות, ולא רק בגלל הטריטוריה האסטרטגית שהתעשרנו בה פתאומית מן ההפקר.
כיבוש רצועת החיץ ברמה וכתר החרמון, בן־לילה, הוכיח שישראל לא איבדה את כישורי ההתעשתות שלה. בעיצומו של סכסוך אזרחי עמוק ושל מתיחות קשה בין הדרג המדיני לצבאי, הצליחו שני הדרגים להתאחד במהירות סביב הצעה מבצעית נועזת: להשמיד את תשתיות צבא אסד ולתפוס נקודות שליטה מעבר לגבול. ההחלטה שהתקבלה ביום שישי 6 בדצמבר, תחילת כסלו, אמרה שאם המורדים נכנסים לדמשק, צה"ל יטפל בשאריות צבא אסד כדי להבטיח שהאמל"ח המסוכן של הרודן לא ייפול לידי יורשיו. בלילה המורדים נכנסו לבירה, וצה"ל נכנס לסוריה.
"עד לפני כמה חודשים התנוסס פה דגל סורי ענק", מספר רס"ן ס' כשאנחנו חולפים בכיכר גדולה שהאנדרטה של חאפז אל־אסד עדיין ניצבת בה על תילה. "כשקמנו בוקר אחד וראינו שהדגל איננו, הבנו שאין יותר צבא סוריה". מאז ועד היום שורר פה שקט בדרך כלל. האוכלוסייה האזרחית לא מתגעגעת לאסד הבן ולא מתלהבת מג'ולאני. בכל יום זה עלול להתהפך, כמו שכבר קרה בעבר לצה"ל בחזיתות אחרות, אבל בינתיים שקט. גם בית הספר המקומי חזר לפעול, לבקשת התושבים, והילדים הולכים ללמוד. כלומר, אלה מביניהם שאינם מטופלים בעדרי הצאן לצידי האוטוסטרדה הנטושה שבין שני חלקי קוניטרה.
אני מגיש שני בקבוקי משקה קל לזאטוט שרץ לקראתנו, סיוע הומניטרי, תחליף סוכריות. סבא שלו, מחמוד, מביט בנו בחיוך. הוא בן שישים בערך, אינו יודע בדיוק בן שישים וכמה, חובש מצנפת אדומה מפוספסת, מחייך מאוזן לאוזן. ליד ביתו חונה טנדר שיכול להסיע אותו לדמשק אם רק ירצה. חופש התנועה האזרחי הזה הוא ההבדל המובהק בין התנהלות צה"ל בעזה ובפאתי לבנון ובין התנהלות כוחותינו בסביבה הסורית. הם כבר הקימו פה מוצבים וחפרו תעלות שימנעו הסתערות עתידית על יישובינו, אך משתדלים להשביע ככל האפשר את רצון האזרחים. בין השאר הותר לתושבי קוניטרה והסביבה לעשות מה ששלטון אסד אסר עליהם בחומרה: לכרות עצים. חומר ההסקה הזה חיוני מאוד בחורף ובקיץ, בהיעדר אספקת חשמל סדירה.
לכל אורך הסיור בין שתי הקוניטרות, רק פעם אחת נשמע איזשהו קול נפץ, פיק קטן ותו לא. החרמון ממול, שעודנו מקושט בשלג, השרה אווירה שווייצרית כמעט. כך גם האגם המצומק שהסורים חפרו פה, ושמסגיר בעליל את הבצורת הקשה השנה. ממערב התנשאו להבי טורבינות הרוח שליד יישובינו. פרות ליחכו עשב בשני צידי הגבול, אבל הצד הסורי היה נטוש למדי, ואילו הצד שלנו – עמוס מטיילים. כשחזרתי הביתה ונתקעתי ממושכות בפקקים בצמח, חשבתי שגם בחול המועד סוכות אעדיף ביקור בסוריה.
