הכנסת עוד לא חזרה מפגרה, הקואליציה חסינה לכאורה מכל איום, אבל שוב נשמעים איומים על שרידות הממשלה: במפלגות החרדיות מאיימים להחרים את ההצבעות בגלל הדשדוש בחוק הגיוס, וסמוטריץ' מערער על זכות הקיום של הממשלה בגלל הדשדוש בעזה. צומת הדרכים הוא לא רק בפער שבין חוק פטור לחרדים ובין גיוס מסיבי של מילואים לצורך הסתערות מחודשת על עזה, אלא בין תמרון עצים לעסקה שתשיב עוד חטופים.
בתווך, שוב, גם הוויכוח הנושן על חלוקת הסיוע ההומניטרי בעזה. אייל זמיר, הרמטכ"ל שנבחר בהתלהבות על ידי הממשלה, עוד לא חודשיים בתפקיד וכבר נאלץ להתמודד עם איומים בהחלפתו מצד שרים בכירים בקבינט. העילה היא עמדתו, שממשיכה את הקו של קודמו, ולפיה חיילי צה"ל לא יחלקו את הסיוע ההומניטרי ברצועה. זו לא אידאולוגיה כמו אילוצי סד"כ ותפיסת המשימות של הצבא וסיכון הלוחמים. אבל בדיון בקבינט השבוע, סמוטריץ', שהוא גם שר במשרד הביטחון, איבד סבלנות: "אנחנו נגדיר את המה ואתם את האיך", נזף ברמטכ"ל. "אם אתה לא מסוגל, נביא מישהו שכן מסוגל. אם אתה לא יודע – נמצא מי שיודע".
עקרונית, סמוטריץ' צודק. הצבא אמור למלא את החזון של הדרג המדיני, אבל תפקיד הרמטכ"ל הוא גם לשקף את מגבלות הכוח. ממשלת ישראל לא עושה דבר כדי לפתור את משבר כוח האדם בשורות הצבא. חבל גם שאת אותו עיקרון הממשלה לא מיישמת ביחס למשימת השבת החטופים. במקום להסביר מדוע אי אפשר להחזיר את כולם, שיעבדו על איך כן. ראש הממשלה מסר במוצאי החג הצהרה מיוחדת שנועדה לשכנע את הציבור שאי אפשר לרמות את חמאס באופן שיאפשר קודם השבה של החטופים ואחר כך סיום של המלאכה הצבאית. ייתכן, אבל ההתנגשות בין מטרות המלחמה היא לא תגלית שנחשפה עכשיו, אחרי שנה ושבעה חודשים. והמשימה של הממשלה היא למצוא את הפתרון, או לפנות את המקום למי שכן מסוגל.
לא במקרה, דעת הקהל התהפכה בנושא. אם בתחילה הכרעת חמאס נתפסה כמטרה עליונה בציבור – הזמן שחלף, וחוסר היכולת של הממשלה להציג אופק משכנע, הפך את הקדימות. בכל סקר יש רוב מכריע בעד עסקה, גם אם המשמעות היא דחיית ההשמדה של חמאס. על הרקע הזה, ההתבטאות של סמוטריץ' בריאיון על כך שהחטופים הם לא המטרה הכי חשובה, סותרת את היכולת להגשים את המטרה העיקרית לשיטתו. נניח שהוא צודק והחטופים הם לא המטרה הכי חשובה. זו ודאי עמדה לגיטימית וכנראה גם כנה יותר בהשוואה לרבים אחרים בממשלה, אבל איך הוא מתכוון לגייס את אמון הציבור, שנדרש כדי לקרוא שוב למאות אלפי מילואימניקים, יחד עם משאבים אדירים ומחיר דמים כבד?
ואולי לא את הציבור הוא מנסה לגייס, אלא את חבריו לממשלה. "נגמרו התירוצים, אין ביידן, אין בלינקן, אין גלנט", אמר באותו ריאיון, והוסיף: "אין רמטכ״ל שמנע בגופו את הפסקת הסיוע ההומניטרי". יומיים אחר כך בא אייל זמיר והציל אותו. שוב יש את מי להאשים.
מקצה שיפורים
מול מחשבות הרחבת המלחמה של סמוטריץ', הלו"ז החרדי הפוך בדיוק: חוק גיוס היישר בתחילת המושב, מיד אחרי יום העצמאות. הרבנים שלפני החג השתכנעו, לבקשת נתניהו, לא להציב אולטימטום בכתב אלא רק אזהרה בעל פה, חזרו מפסח עם תובנות חדשות והם מנסים לתקן. בבית המנהיג הליטאי הרב דב לנדו עושים עכשיו מקצה שיפורים לגיבוש חזית חרדית תקיפה יותר מול נתניהו.
את גור לא צריך לשכנע, הם היו שם מלכתחילה. בתוך הליטאים זה כבר יותר מורכב: בזמן שבסביבת הרב לנדו מדברים בגלוי על האפשרות שהכנסת תפוזר, בביתו של המנהיג הליטאי השני, הרב משה הלל הירש, ששוחח ישירות עם נתניהו, מדגישים שאסור להפיל את הממשלה. גם אם יפתרו את זה ביניהם, יהדות התורה לבדה לא מספיקה כדי להפיל את הקואליציה. לכן הרב לנדו נפגש השבוע עם הרב אברהם סלים, חבר מועצת החכמים של ש״ס. הוא הרבה פחות מוכר לציבור הכללי, בטח בהשוואה למי שנחשב יריבו בתוך המועצה, הרב הראשי לשעבר יצחק יוסף, אבל בתוך האצולה הישיבתית של ש״ס הוא בעל מעמד, ונחשב מלכתחילה מקורב לליטאים. תחרות לא סמויה בינו ובין הרב יוסף הובילה להקצנה של מועצת החכמים באופן שמסנדל את דרעי משני הכיוונים. נתניהו מלומד באולטימטומים חרדיים, וגם בכניעות מפוארות שלהם. הפעם, הם נשבעים, זה יהיה אחרת. נראה. התאריך הקובע בכל מקרה הוא חג השבועות. ספירת העומר היא גם טבלת הייאוש של יהדות התורה.
טוב במילים
השבוע ימלאו מאה ימים ראשונים לכהונתו השנייה של טראמפ. רק מאה, קשה להאמין. אלו לא היו ימי חסד, בטח לא מצד הנשיא שעשה הכול כדי לטלטל את הסדר העולמי. כשעושים סדר יש בלגן, אבל גם תומכיו הנלהבים של טראמפ לא תמיד מצליחים להסביר לאן הוא חותר. האופוריה של תחילת הקדנציה, שהשתקפה גם בגרף העלייה בבורסה מיום בחירתו, התחלפה בירידות חדות וחשש ממיתון עולמי.
מוקדם לסכם את מהלכיו של מי שכבר עכשיו משתעשע באפשרות לשבור את החוקה האמריקנית ולאפשר לעצמו להתמודד על קדנציה שלישית. אבל זו כן עת לסיכום ביניים מזווית ישראלית: שני ביקורים היו לראש ממשלת ישראל בחדר הסגלגל של טראמפ בתוך פחות משלושה חודשים, בדיוק הפוך מביידן שייבש את נתניהו שנה וחצי. היו גם לא מעט שיחות טלפון בקו ירושלים־וושינגטון. האחרונה שבהן השבוע, ואחריה הנשיא הקפיד לציין שהוא ונתניהו באותו צד בכל הסוגיות. איראן, הסחר, החטופים, לא הוזכרו.
הרטוריקה הייתה לפעמים דמיונית. תוכנית הטרנספר מעזה עלתה על כל מה שישראל הייתה יכולה לבקש. הביצוע בינתיים לא מתקדם. החימושים נשלחו בשפע, אבל משום מה, שערי הגיהינום על חמאס טרם נפתחו. מה כן היה? מו״מ ישיר של ממשלת ארצות הברית עם חמאס, מאחורי גבה של ישראל. מו״מ ישיר ומפתיע עם איראן, שלפי דיווחים השבוע התקדם כבר לשלב חילופי טיוטות. טראמפ נשבע שוב ושוב שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני, אבל לפי הדיווח שלא הוכחש הוא בלם מתקפה ישראלית על הגרעין האיראני. עצם חשיפתה, במסגרת הדליפות הכרוניות בצמרת הממשל החדש, איננה בשורה טובה. נוסיף על כך את דברי השבח לארדואן, שבונה את כוחו בסוריה ועשוי להפוך לאיום מטריד מצפון.
בחודש הבא טראמפ אמור להגיע לאזורנו. בינתיים ישראל לא על מפת הביקור, אבל המארחת המרכזית, סעודיה, חותרת לקבל מהנשיא אור ירוק לתוכנית גרעין, אזרחית לכאורה. בניגוד לעמדה המסורתית של ישראל, שחוששת מהאצת מרוץ התגרענות מזרח־תיכוני. במילים טראמפ טוב איתנו, אפשר לקוות שמאה הימים הבאים יביאו גם קצת מעשים.
